וכאשר מכבד את השותף של ה', כאילו כיבד את ה'. ע"ע כעי"ז ברמב"ן בפסוק הבא.

ע"ע לעיל 20:1:10:1 על הסדר של כל הדיברות, ולעיל 20:8:1:1 אודות השבת, וכבר נתבאר (לעיל 20:11:4:1) שהיחוס של הבריאה אל ה' מורה שהעולם נברא באופן מכוון, (שהרי העושה בלי כוונה אין העשיה מתייחסת אליו כפי ש'אינו מתכוון' מותר בשבת), ועדין יש כופרים האומרים שפרטי הנבראים הם מקריים, והמכבד אביו ואמו מראה שגם הפרטים אינם במקרה. ועי' מה שנתבאר לקמן שאלה 11 בהערה. ע"ע לעיל 20:2:11:1 שמכח מצוה זו הודו העמים גם ל"אנכי ה' אלוקך' כי ראו שלא לכבוד עצמו הוא דורש.

עיי"ש לגבי שילוח הקן, והוסיף- המכבד הוריו דבק בדבר שהוא סיבה למציאות, והנמנע מליטול האם על הבנים דבק בקיום המציאות (כי כך תוכל האם לבנות קן חדש), ולכן שניהם זוכים לשכר זה.

כלומר- לכן פירשה התורה כמה גדול שכרן של מצוות אלו (אע"פ שכיבוד הורים הוא כפריעת חוב ושילוח הקן מצוה קלה שאין בה חסרון כיס) כדי ללמוד בקל וחומר למצוות הקשות יותר. וכל זה כלפי השכר על הקושי שבקיום המצוות, ולא על השכר לפי חשיבותם העצמית. ע"ע בדרך חיים (פ"ב מ"א, עמ' סז) ששכר המצוות הוא לפי הדבקות שיש לאדם בה' על ידי המצוה, ואפשר שזה יֵעשה ע"י מצוה קלה יותר משעל ידי חמורה. ועוד- אפשר שיש מצוות קלות שסגולתן שכר רב- יותר ממצוות קשות. ע"ע בחידושי אגדות למהר"ל (ח"ד עמ' ה, ד"ה ומה אם, מכות דף כג ב).

שלא מקיים מצוות מפני שנצטווה, אלא מפני שכך גוזר השכל. במהר"ל בחידושי אגדות (המובא לקמ') הוסיף- לגוים אין את השכל העליון- שכל התורה, שהוא השכל האלוקי, ולכן הם דבקים בשכל האדם. ע"ע בגור אריה (דברים 5:16) שבמצות כיבוד אב ואם לא שייך ניסיון, כי האדם עושה אותה בטבע, הובאו הדברים לעיל, שמות 15:25:3:2, ועיי"ש שאלה 2.

יצחק מידתו דין מתוקן- פחד יצחק, ואילו עשיו הוא הקליפה והקלקול של מידת הדין. נ"ל להוסיף- הדין עינינו שהוא דבר מחויב, וכשהוא מתוקן האדם מחויב לקונו ומפחד ממנו, אך בקלקולו האדם תופס את עצמו כמחוייב המציאות.

כמבואר לעיל, בראשית 30:22:4:1*.

ובמהר"ל בחידושי אגדות (המובא לקמ') הוסיף שזה לא למעלתם אלא לפחיתותם שאין אצלם ויתור אלא מידת דין (והוסיף שלכן אצל בני נח יש גזילה גם בפחות משווה פרוטה).

כפי שכתוב בחז"ל שיעקב ועשיו התחלקו ביניהם- העולם הבא ליעקב והעולם הזה לעשיו.

והוסיף שם (עמ' קל"ח, ד"ה ועוד תדע) שאב ואם נותנים לבן את החומר והקב"ה נותן את הנשמה, לכן הגוים שעיקרם גוף זריזים במצוה זו יותר מישראל שעיקרם נשמה.

לפי"ז הוא דן מה המקום לאהבת ה'. ע"ע בהמשך שם (עמ' ל"ט, ד"ה וכן האהבה) שאב אוהב את בנו, והבן אינו אוהב את אביו כל כך, כי הבן בא מהאב ולא להפך.

עוד הוסיף שהתורה היא הברית שבין הקב"ה לישראל, והברית מחברת בין כורת הברית למקבליה, ולכן יש בה שני צדדים. וזה דומה לחלוקה של הדיברות- לוח אחת מה לא יעשה נגד ה', ולוח שני מה לא יעשה כנגד מקבלי הברית. (ע"ע לקמן 20:13:5:1 ובהערה שם בענין זה.) עוד כתב שמשנה תורה בא לפרש, כי מקבלי התורה חומריים, ולכן הם זקוקים יותר לפרוש. בהמשך דבריו (עמ' קל"ג) הוסיף המהר"ל שאמנם בדברים שם (5:19) מסיים משה- "את הדברים האלה דיבר השם" (ולא דיברי משה), אבל הם דברי ה' בתוספת ביאור.

חוץ מהחילוק שבין זכור לשמור כפי שיבואר להלן שאלה 12.

ו'תמונה' הוא פרושו של 'פסל'. באופן אחר קצת כתב הגור אריה בדברים (5:12)- הייתי חושב לחייב רק את מי שעשה שנים- פסל וכל תמונה, לכן חזר ופרש במשנה תורה "פסל כל תמונה".

ענין זה נתבאר לעיל, 20:5:6:1 ואילך, שלאבן עזרא מדובר כאן על מידת רחמים- ה' ממתין מלפקוד את העוון עד הדור הרביעי, ואילו לרמב"ן ה' מעניש רק כשנתמלאה הסאה, פעמים בדור הראשון ופעמים בשני וכו' אך לא בדור החמישי. דעת המהר"ל שיש כאן מידת פורענות- לפי חומרת המעשה כך נמשך העונש על פני כמה דורות, עד הדור הרביעי ולא יותר.

אמנם שאר התורה נאמרה בלשון נוכח, אבל אלה דברי משה. כאן שמדובר בדברי ה', רק שתים ראשונות שעוסקות בקבלת מלכותו מדברות בנוכח. ע"ע לעיל 20:2:10:1 ובהערה שם שהרמב"ן ביאר באופן אחר למה דיברות ראשונות כתובות בלשון נוכח.

כאן בפרק מ"ג כתב המהר"ל כעי"ז לגבי כיבוד אב ואם, אך בסוף פמ"ד (עמ' קל"ז) חזר וכתב זאת לגבי שבת. ע"ע בשאלה הבאה לגבי כיבוד אב ואם ובהערה שם. ועי' לעיל, שמות 15:25:3:1, ושם שאלות 5 ו-8 אודות הציווי במרה.

כעי"ז כתב לקמן 20:14:1:1 לגבי "לא תחמוד".

צ"ע למה לא פירש המהר"ל את התוספת של "למען ינוח", ואולי פשוט היה לו שזה מתבאר על פי האמור- משנה תורה בא להוסיף פרוש כמידת המקבלים, ולכן נוסף שמטרת השבת היא "למען ינוח". ביתר ביאור- הפסוק בדברים תלה את מצות השבת בכך שיצאנו ממצרים ואיננו עבדים, ועי' לעיל (20:11:11:2 ואילך) מהמהר"ל מה סיבת הדבר. אם כך, היה עולה על הדעת שאין טעם בשביתת העבד והאמה שלנו, ולכן הוסיף הכתוב- "למען ינוח...כמוך", דהיינו- אמנם איננו ראוי לשביתה מצד עצמו, אבל יש לו שביתה מחמתך.

כוונת המהר"ל לגמ' בבבא קמא (דף נד ב) שאילו נאמר בלוחות ראשונות 'טוב', ח"ו פסקה טובה מישראל כשהם השתברו, והאריך המהר"ל בתפארת ישראל (פל"ה בסופו, עמ' ק"ג, ד"ה ובמסכת בבא) שאם נאמר בהם 'טוב' הרי שהיו הלוחות הראשונות מתאימות למדרגתם של ישראל, ולכן בשבירתם בטלה טובה מישראל. אך עתה שלא נאמר בהם 'טוב' לא פסקה מישראל המציאות הראויה לעולם הזה אלא המדרגה שהיו כמלאכים. בחידושי אגדות (ח"ג עמ' י' ד"ה ח"ו, ב"ק דף נד ב) הוסיף המהר"ל ש'טוב' הוא לעולם הבא שכולו טוב, וזה לא פסק מישראל, כי גם החוטאים נענשים בעולם הזה, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. [יש להעיר שבגמ' בב"ק הנ"ל מבואר שהדיברות שבספר דברים הם הלוחות השניות, ובודאי שאין פשוטו של מקרא כך כי הפרשה שם עוסקת במפורש במעמד הר סיני- יום הקהל, ולא בלוחות השניות בהם נאמר "ואיש לא יעלה עמך". אמנם לפי דברי המהר"ל כאן יש להבין שאכן הפרשה עוסקת בלוחות הראשונות, אך הנוסח מתאים ללוחות השניות כי אלה דברי משה שביאר את התורה כראוי למקבלים בהתאם ללוחות השניות שלא היו מעשה אלוקים אלא מעשה ידי משה, וכן מפורש במהר"ל כאן סוף פמ"ד, עמ' קל"ז, ד"ה וכאשר תבין.]

עדין צריך ביאור למה "טוב" נאמר דוקא בכיבוד אב ואם? לעיל (20:12:4:1) נתבאר שאדם זוכה ל'טוב' על ידי כיבוד הורים כי הם סיבת מציאותו. והרב הרטמן בהערותיו (תפארת ישראל של מכון ירושלים, פל"ה הערה 77) הוסיף ע"פ דברי המהר"ל (הובאו לעיל 20:12:6:1 ואילך) שחייב אדם בכבוד הוריו כי הם הביאו אותו לחיי העולם הזה, ולכן כשמכבדם זוכה למדרגת 'טוב' הראויה לעולם הזה כפי שביאר המהר"ל כאן.

והוסיף שם להלן (פמ"ה עמ' קל"ח) שלשבת וכיבוד הורים קדימה על שאר מצוות כי הן באות על תחילת הבריאה [כלומר- משנה תורה בא להוסיף ששתי המצוות הללו קודמות והן שורש לשאר המצוות, ולכן ציווים קדם]- השבת מצד שה' ברא את כל העולם, וכיבוד הורים מצד שה' ברא בפרט את האדם שהוא עיקר הבריאה. כוונתו כאן לכאורה למה שביאר לעיל (20:1:10:1 וכן לעיל 20:12:3:1) שההורים הם עילה (-סיבה) פרטית להימצאו, ולכן צריך לכבדם. אך לא מובן כיצד דימה לזה שה' עילה פרטית כי האדם עיקר הבריאה- והרי זו סיבה לכלל האדם, ולא לכל אדם באופן פרטי? לכאורה כוונתו שעל האדם לכבד את הוריו כי הם עילה (-סיבה) פרטית, כלומר- הוא המכוון שלהם ובו הם חפצים, ולכן הוא מחוייב להם. ובאותה מידה יחס האדם אל ה'- נברא האדם יחידי כי כל אחד הוא המכוון באופן אישי, ובו ה' חפץ. נמצא שהשבת מורה על המכוון הכללי של הבריאה ועל כך שבודאי היא תגיע אל תכליתה, וכיבוד הורים (שהוקש כבודם לכבוד המקום) מורה על הרצון בכל אדם באופן פרטי.

בביאור ענין זה, עי' לעיל 15:25:2:1* ושם 15:25:3:2, ושם 15:25:8:2.

האבן עזרא מאריך בקושיות על דברי חז"ל שאמרו 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' והקדים לדבריו- "וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף", אמנם המהר"ל (תפארת ישראל פמ"ג, עמ' קל"א) חולק עליו בתוקף, עיי"ש. ע"ע במהר"ל בדרך חיים (פ"ג מ"ב עמ' קי"ז, ד"ה ואמרו במדרש כי)- "אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר- רק כך, ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך אבל אינו מחויב...". (ע"ע כעי"ז לעיל 20:1:4:2.) ועל מה שהקשה האבן עזרא שבלתי אפשרי שזכור ושמור יאמרו כאחד וישַמעו אצל ישראל כאחד, תמה המהר"ל שכך אכן מפורש בחז"ל- 'מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע' כי לא היה זה קול גשמי ולא שמיעה גשמית. [אולי הוויכוח שלהם הוא מה שנתבאר במהר"ל בהקדמתו השניה לגבורות ה' (עמ' ט"ו) שהרלב"ג כתב שבלתי אפשרי שיעשה נס שיהיו שני הפכים בנושא אחד, והמהר"ל חולק בתוקף- במצרים באותו מקום ובאותו זמן היה חושך למצרים ואור לישראל. יש להבין שגם כאן נאמרו שני דברים שונים, וישראל שמעו שני דברים שונים.] עוד הקשה המהר"ל שלא רק זכור ושמור השתנו אלא גם טעם המצוה השתנה בין הדיברות- זכירת מעשה בראשית לעומת זכירת יציאת מצרים, ובהכרח שיש כאן שינוי מהותי.

אבל השינויים האחרים אינם מהותיים. והוסיף- יתכן שבשתי הלוחות היה זכור, ומשה פירש לישראל שנאמר "שמור" עם ה"זכור". עי' ברא"ם (פסוק ח') מה שהקשה על הרמב"ן ובגור אריה שם שתירץ, אך הקשה הגור אריה שגם על השינוי של שבועת "שוא" לעומת "שקר" דרשו בגמ' ששניהם נאמרו בדיבור אחד אף שבזה דברי הרמב"ן לא שייכים?

כמבואר בשאלות הקודמות.

עי' בזה לקמן 20:13:3:1 ובהערה שם, וע"ע בגור אריה בדברים (5:12).

כדלעיל, שאלה 8.

ולכן נשים חייבות במצוות לא תעשה. ע"ע ברמב"ן שמצוות עשה כנגד אהבת ה', ומצוות לא תעשה כנגד יראת ה', ולכן עשה דוחה לא תעשה, כי אהבה גדולה מיראה. עוד האריך המהר"ל בתפארת ישראל (פ"ד עמ' ט"ו, ד"ה דע כאשר) שהאדם נצטווה במצוות לא תעשה כדי שלא יעוות את מציאותו, ונצטווה במצוות עשה כדי לקנות מעלה ושלמות, והמשיך שם שהלאוים הם כנגד החומר והעשין כנגד הצלם האלוקי. וע"ע במהר"ל בחידושי אגדות (ח"ד עמ' ז', ד"ה ומעתה תבין, מכות דף כג ב).

כלומר- אם היה כתוב זכור ושמור הייתי מבין שאֵלֶה שני ציווים שכל אחד עומד לעצמו, ולכן הם נאמרו בדיבור אחד לומר שהם עומדים זה על גבי זה, ואין קיום לזה בלא זה.

משמע שאילו היה היכר בשביתה, די היה בשביתה בלי זכירה בפה, אע"פ שאין בשביתה שום עשיה. נראה א"כ שהאדם איננו מחיל את קדושת השבת במעשיו, אלא על האדם להכשיר את עצמו לקבל את קדושת השבת והיא חלה מאיליה (שהרי היא קבועה וקיימת מימי בראשית- בשונה משאר המועדים שקדושתם תלויה במעשיהם של ישראל). אעפ"כ ממשיך הגור אריה שהזכירה עיקר, כי בפועל השביתה כשלעצמה היא חסרת משמעות- שהרי יש הבטלים ממלאכה גם בימי חולין.

לפני כן כתב המהר"ל שאין לנמק את מצות 'שמור' בכך שה' שבת- כי שביתת ה' איננה סיבה לשביתת האדם (הובאו דבריו לעיל 20:11:11:1.), וקשה שכאן משמע לא כך- אי אפשר לזכור ולקדש את השבת מבלי לשבות? אולי הכוונה שאין טעם במניעה ממלאכה גרידא- מבלי שיש בה זכרון לשביתת ה', ולכן ה"שמור" צריך לבוא בעקבות ה"זכור".

ועוד הוסיף הגור אריה שהשבת כל עניינה כפול, כפי שיובא להלן מהמהר"ל בתפארת ישראל.

כמבואר לעיל (20:12:11:1 בהערה) שהנוסח הכתוב כאן הוא כפי שהיה בלוחות ראשונות והנוסח שבמשנה תורה הוא כפי שהיה בלוחות השניות. ע"ע לעיל 20:1:4:3 בהערה שהגור אריה כתב שישראל שמעו 'זכור' ומשה פירש להם שגם 'שמור' נאמר עמו. (כעי"ז ברמב"ן בפסוק ח'.)

כמבואר לעיל (שאלה 11) שהדיברות הראשונות אינן מתאימות לעולם הזה, ולכן לא כתוב בהן טוב כי לוחות ראשונות הן מעשה אלוקים והלוחות השניות מעשה ידי משה. ע"ע ברמב"ן בפסוק ח'.

ופירש המהר"ל שלזה רמזו חז"ל שהשבת כל עניינה כפול, קרבנה כפול וכו' ואזהרתה כפולה- שמור וזכור. הגור ארה (דברים 5:12) הוסיף- השבת כפולה- בעולם הזה ובעולם הבא. ע"ע לעיל 20:8:5:1 ואילך.