גור אריה: אין דעתי נוחה מכך לבטל את זכותם של ישראל שעומדת להם לדורי דורות, ואולי סברו תוס' שכיון שחזרו בהם מחמת יראה, לא נחשב כחזרה למעט זכותם. ובתחילת ההקדמה לאור חדש (עמ' מה) הוסיף המהר"ל שישראל חזרו בהם כי חשבו שה' ימשיך לדבר איתם כפי שדיבר בסיני ולא יוכלו להתקיים, וה' ידע שרק באותה פעם דיבר עמם כך, ולכן אין חזרתם חזרה. ע"ע בתפארת ישראל (פל"ב בתחילתו עמ' צד) מה שהוסיף המהר"ל להקשות על תוספות.

מהר"ל, אור חדש (עמ' מו): אין הדעת נוחה למעט זכות ישראל, אלא פרוש הדברים שישראל מצד עצמם ראויים לקבל תורה ולכן לא שייך לכפות אותם על כך, אבל תורה שבעל פה אין קרובה כל כך קבלתה, ולכן בה שייכת כפיה. ואין הפירוש שלא רצו לקבל את התורה שבעל פה, אלא שראוי שהתורה תנתן בכפיה כפי שיבואר בתשובה הבאה.

ולכן דרשו "יום השישי" שמעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד יום ו' בסיון, ועי' לעיל, בראשית 1:31:2:1 ואילך מה שנתבאר בזה.

כפי שאמרו (קידושין דף לא א) 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה' ופירש המהר"ל שם (חידושי אגדות ח"ב, עמ' קלט, ד"ה גדול) שהמצוה שייכת [וקשורה] יותר למי שמצווה עליה. ועוד- כשאיננו מצווה נעשה המעשה מצד האדם, וכשהוא מצווה זה נעשה מצד הקב"ה. ע"ע בגור אריה (ויקרא 23:22) שהמצוה ממלאת את רצון ה', ודבר שחפץ בו המלך מאוד, הוא מצוה לעשותו, ולכן גדול המצווה ועושה.

ואעפ"כ אמרו חז"ל שיש מכאן מודעא רבא לאורייתא (שלא קיבלו את התורה מרצון), כי בפועל קבלת התורה הייתה בהכרח, והדברים המוכרחים אינם בעצם [כלומר- לא מצד עצמם אלא כח חיצוני שכופה אותם], ויוכלו לטעון שהתורה לא ראויה לישראל. לכן הדור קיבלוה בימי אחשורוש, כי כשהוסיפו עליהם מצוה מרצון, נמצא שהתורה כן ראויה להם מצד עצמם. ע"ע בכל זה במהר"ל בתפארת ישראל פל"ב עמ' צד, ונצח ישראל פי"א, עמ' עא, ד"ה ובפרק.

ובתפארת ישראל (סוף פנ"א עמ' קנח) הוסיף המהר"ל שהאשה היא המקבל, ולמקבל יש שינוי כי הוא חומרי, ואילו האיש הוא הצורה, ולכן כאשר החיבור ממנו- זהו חיבור נצחי. ופירוש דבריו לכאורה שהחומר הוא הפוטנציאל, והצורה חלה בחומר ומוציאה אותו או הפועל (לדוגמא- הברזל הוא חומר, וצורת הסכין מוציאה את החומר אל הפועל.) ולכן החומר הוא דבר המקבל שינוי ונפעל לפי הצורה החלה בו. כך גם ביחס שבין איש לאשה נחשבת האשה כחומר והאיש כצורה, ולכן כאשר החיבור בא ממנו- זהו חיבור קבוע. משום כך צריך היה שקבלת התורה תבוא מאת ה' ולא מישראל.

והמשיך שם המהר"ל שרצה הקב"ה שנקבל תורה מתוך חיוב- כעבדים, ולא רק מתוך רצון, ולכן לא היה די במה שאמרו נעשה ונשמע, וכפי שנתבאר בשאלה הקודמת. לפי האמור פירש המהר"ל (שם עמ' ה, ד"ה ולכך אמר) שאת האומות שלא התשעבדו במצרים לא שייך לחייב לקבל את התורה, ומה שאמרו חז"ל שהקב"ה הציע את התורה לכל האומות, הכוונה הייתה שישראל יקבלו את התורה והאומות יהיו טפלים להם, עיי"ש. (ע"ע לעיל, שמות 18:27:2:1.)