ולכן אלמלא גורשו, היו אופים חמץ בשביל מחר. והוסיף הרא"ם שבהגדה אומרים 'מצה זו שאנו אוכלים, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ', משמע שאלמלא כן היו אוכלים חמץ ביום זה? תירץ רבינו ישעיה שה' צפה שהמצרים עתידים לגרשם קודם שתחמיץ עיסתם, ולכן אסר את החמץ. ע"ע מה שכתב על כך הגור אריה וכן בדברים (16:3). כדעת הרא"ם כתב הר"ן (פסחים, כה ב מדפי הרי"ף) שבט"ז ניסן היו מותרים במלאכה ובחמץ, אך כבר ביום הראשון לא הוזהרו ב'בל יראה' ולכן היו אופים חמץ אם היה להם פנאי. הצל"ח (פסחים דף קטז ב) חולק שמשמעות הפסוק שכן נצטוו על 'בל יראה', ולכן מחדש הצל"ח שבקודשים הלילה הולך אחרי היום, נמצא שאם פסח מצרים נהג יום ולילה, הכוונה לי"ד ניסן ביום וליל ט"ו, אך בט"ו ביום כבר היו מותרים בחמץ. לשיטתו הפסוק מתפרש כפשוטו שיכלו ביום ט"ו לאכול חמץ.