[1] כלומר, עיקר מצות הבאת קרבן חגיגה היא דוקא ביום הראשון, ואם לא הביא בו, נתקנו שאר הימים תשלומין בשבילו.

[2] פי', יתכן תחילת חיוב גם בשאר ימים, כגון שלא היה ראוי להביא ביום הראשון ונעשה ראוי ביום השני או השלישי, ואם לא הביא בהם היום - למחרתם הוא תשלומין להם. "ותשלומין זה לזה" פירושו, שכל שאר הימים הם תשלומין לאותו היום שהוא ראוי להביא בו.

[3] דכיון שלאו דוקא יום ראשון הוא הראוי לקרבן חגיגה אלא גם בשאר ימים, לכך חיגר שנתפשט ביום שני עיקר חיובו מתחיל ביום שני וחייב להביא קרבן חגיגה. אבל למ"ד שכולם תשלומין לראשון, ס"ל שאם לא היה חייב ביום הראשון אין חייב יותר.

[4] כיון שכבר היה ראוי להביא קרבן ביום השמיני הרי זו טומאה אחרת ולא נחשבת טומאה אריכתא.

[5] כיון שלא יצא לשעה אחת שראוי להביא קרבן - לא נתחייב בקרבן הראשון, ואין לו תשלומין.

[6] דכיון שטבל לטומאה ראשונה והעריב שמשו - הרי שכבר נתחייב בקרבן על הראשונה, והגם שאין לילה ראוי להקרבה, מ"מ יש לחיוב זה תשלומין, וכשיטהר יביא ב' קרבנות.