[1] ס"ל לרב שלא מכלים הקרן, ואם ימכור את הנבילה ובדמיה ישכור חמור אחר - נמצא שכילה את קרן המשכיר.

[2] והטעם דאומר לו "אילו עד הכא בעית למיתי - לאו אגרא בעית למיתב". ותמהו התוס' (בד"ה אילו), דהרי באמת לא רצה להגיע עד אמצע הדרך ולמה יתן לו שכר. ותירצו: א) דהא דקאמר דאין לשכור באמצע הדרך - הכוונה שאין לשכור במחיר שנתן, אבל בקצת יותר ביוקר כן יש לשכור, ועכ"פ הדין הוא שמשלם למשכיר חצי הדרך, ולא מקזז ממנו מה שעלה החצי השני יותר יקר. ב) דמיירי שיכול למכור סחורתו במקום הזה, ויש באמת שוכרים - שכך דרכם למכור כאן, ואף שרצה למכור בסוף הדרך ביותר ביוקר, בכל אופן ישלם מחצה הדרך דיכול למכור גם כאן ויפסיד גם הוא קצת שהרי היה כאן אונס, אכן יש לשוכר על המשכיר תרעומת. אכן אם אין את שני האפשרויות הללו, לא ישלם לו כלל.

[3] דאומר השוכר למשכיר תן לי את הספינה שהסכמנו בנינו שתיתן לי להעביר בה יין אחר, דאף שטבע היין הראשון - הרי לא אמרתי דוקא את היין ההוא - אלא אמרנו יין סתם. וכיון שטענתו חזקה - יכול לתבוע השכר שנתן חזרה.

[4] דטענת המשכיר חזקה, שאומר לו כיון שלא סיכמתי אתך דוקא על הספינה הזאת, ואני יכול להעמיד לך ספינה אחרת רק תביא את היין ההוא שסיכמנו שתעביר אותו (והוא לא יכול להביאו דהרי טבע היין), וכיון שטענת המשכיר חזקה צריך לשלם לו שכרו.

[5] _כתבו התוס' בד"ה אלא שעל חצי הדרך שהלך יתן שכר מושלם, ימ-משולם? והחצי שלא הלך יתן כפועל בטל. אולם הריב"ם בתוס' ד"ה אי (דף ע"ט ע"ב) ס"ל שצריך לתת רק חצי הדרך שכבר הלך, אבל חצי הדרך שלא הלך פטר דאנוס הוא.

[6] כתבו התוס' הנ"ל שבמקרה זה מסופק ריב"ם, האם צריך לשלם חצי או רק רבע, והיינו שחולקים רק את מה שכבר הלך. [ובמקרה שכבר נתן שכרה בזה לא מספקא ליה אם נוטל חזרה ג' רבעים כיון שהמשכיר מוחזק ודיו שיטול השוכר בחזרה מחמת הספק חצי].

[7] פי', שהמלוה אוכל פירות, וקוצבים מחיר קצוב לכל שנה שיוריד לו מהחוב, וכגון שהיה החוב מאה זוז, קוצבים אכילת פירות כל שנה בעשר זוז (ואפי' אם בסתם שוים הפירות מעט יותר, מ"מ אין בזה רבית דהרי המלוה מקבל על עצמו לפחות מהחוב עשר זוז גם אם באיזה שנה לא יעשו פירות כלל), ולאחר עשר שנים חוזר האילן ללוה ולא צריך לשלם כלום.

[8] והמלוה אוכל את הפירות, ולבסוף שני המשכנתא תחזור הקרקע ללוה - שאין כאן כליא קרנא ומותר.

[9] ואפי' שיתכן שלא יהנה הלוה ממנה כלום - ותחזור לבעליה הראשונים ביובל קודם שיספיק הלוה ליהנות ממנה, לא איכפת לן מה שכליא קרנא.

[10] של השוכר, ושל החמר מזונותיו ושעורים של החמור. וכל הנידון דלהלן הוא על המזונות, אכן מלבד זה השוכר מניח עליה כסותו (מה שצריך ללבוש כשיגיע למקומו) ולגנותו (הכד שלו).