[1] כי מבואר שכל הטעם שצריכים להחזיר מפני כבוד אביהם, וכבוד אביהם שייך רק ב"עושה מעשה עמך", אבל אם אינו עושה מעשה עמך לא. וא"ת אם עשה תשובה - בודאי כבר לא נמצא הדבר אצלו. תירצה הגמ', שמיירי שלא הספיק להחזיר עד שמת.

[2] משום ד"שומא מילתא היא", שמלוה וכן הערב עושים חיוב של רבית על הלווה, וכבר עברו עליה משעה ראשונה, ולשיטת ת"ק אין תקנה (ללאו ד"לא תשימון עליו נשך") במה שיקרעו את השטר.

[3] דכל זמן שלא גבו איכא קום ועשה לקרוע את השטר, משא"כ גבי הלווה והעדים שחייבים משעה ראשונה (בלאו ד"לא תשימון עליו נשך") ואין שייך בהם מעשה לקרוע את השטר. ומוקמי לה כמ"ד "שטר העומד להגבות לאו כגבוי דמי".

[4] פי', כשביקש הקונה מן המוכר את החטים - לא נתן לו לא אותם ולא דמיהן, אלא רק אמר לו ש"חטיך עשויות עלי בל' דינרין" כמו השער החדש שנתייקרו, ורוצה לספק לו יין במחיר הזה - דפוסקין על הפירות כשיצא השער.

[5] וכל מה שמותר לפסוק על הפירות כשיצא השער - אפי' כשאין למוכר, זה דוקא אם קונה בכסף - שאז אפי' אם אין למוכר הרי יכול לקנותם בשוק דהרי יצא השער, אולם כאן שפוסק עם המוכר בחובו - אסור דלא יכול לקנות.

[6] והקשה על זה אביי דמהברייתא שהביא מבואר שאפי' אם יש לו יין אסור לעשות כן כשבא לחוב בחובו. אכן לקמן רבא מעמיד באותו אופן וע"פ הברייתא של ר' אושעיא שהיא חולקת וסוברת שמותר בכה"ג אם יש לו יין אפי' שרק פוסק בחובו - ולא אמרינן ד"לא הוי כאיסרו הבא לידו".

[7] והמקרה היה שביקש ממנו הלואה של שלשים דינרים, ואמר לו המלוה שאין לו, אבל יתן לו חטים בשווי ל' דינרים, ולבסוף היה צריך למעות ומכרם שום הקונה למוכר (דהיינו החזירם) בשווי דינר זהב (ה' דינרים פחות). ועכשיו בא הלווה לפרוע את חובו של ל' דינרים ע"י שיתן לו יין, הדין הוא שאם יש יין ללוה יכול לתת לו, כיון שזה נראה רק מכירה, אבל אם אין לו יין וצריך לתת לו מעות - אסור כי קיבל כ"ה ונותן שלשים.

[8] כגון שהיה נושה בחברו מנה, ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה לקחת בהן חטין, ואמר הלווה יש לי חטין וכו', כשהגיע זמן למכור חטין, אמר לו תן לי חטיי כי אני רוצה לקנות בהן יין, ואמר לו יש לי יין שאני נותן לך וכו'.