[1] והנה כל הנידון הוא לגבי קטן, אולם לגבי קטנה כתב רש"י מפורש בכתובות (דף מו:) שכל שבח נעורים לאביה, ולכך בין קטנה ובין נערה מציאתן לאביה. ותוס' (בד"ה רבי יוחנן) הביאו מה שאמרו בכתובות שהטעם משום איבה - שלא ימסרנה למנובל ומוכה שחין.

[2] ומזה מוכח דס"ל דאי לקטן זכייה מה"ת, כי אם היה לו זכייה מה"ת, מה שהוא מריצה אצל אביו ואינו מאחרה בידו אינו סבה שתהיה שייכת לאביו, אלא על כרחך שאין לו זכייה מה"ת אלא רק מדרבנן, וכיון שכן אם רגילותו להריצה לאביו - תקנו שתהיה מציאתו של אביו. ובתחילה רצתה הגמ' להוכיח ששמואל אמר זאת רק בטעם תנא דמשנתנו - אבל הוא עצמו לא ס"ל הכי (דהרי אמר שהלכה כר' יוסי וכו', ושוב דחתה הגמ' שגם ר' יוסי עצמו לא ס"ל שיש לקטן זכייה מה"ת. וממילא נמצא ששמואל אמר את דבריו גם בדעת עצמו.

[3] וה"ה גדול - אם סמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו (וכן בבת גדולה הסמוכה). דלר' יוחנן אינו תלוי בקטנות ממש, אלא גדול הסמוך על שולחן אביו נקרא קטן, וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו נקרא גדול.

[4] דאפי' אם הוא עני, מ"מ כיון שיש לו חלק בשדה הוא נחשב כמו עשיר - כי לאדם אסור ללקט את הלקט של השדה של עצמו, אפי' אם הוא בעצמו עני.

[5] דאפי' שלאביו אסור ללקט, מ"מ מותר לבן וה"ה לאשתו של אריס אם הם עניים ללקט, ובהו"א סברה הגמ' שהטעם כיון שמה"ת יש להם זכייה במה שהם לוקטים - לכן חשיב שהם מלקטים לעצמם ולא לאריס. אלא שדחתה זאת הגמ', והוכיחה שר' יוסי סובר שאין זכייה לקטן מה"ת. ולכך אמר אביי שהטעם הוא ש"עשאוה כמי שהלכו בה נמושות" - דהיינו שעניים בעצמם מתייאשים. ודחתה הגמ', וכי מותר לאדם לעשות דבר כזה שאסור ע"פ דין. ולכך אמר רבא שכאן "עשו את שאינו זוכה כזוכה" - כיון שעניים עצמם ניחא להו בתקנה זו, שכל אחד יוכל להוליך את בנו ואשתו אחריו ללקוט.

[6] אולם אם שכרו למלאכה פולנית מציאתו לעצמו, וישלם לבעה"ב את זמן הפסד המלאכה שבהרמת המציאה.

[7] באמה עבריה - מיירי באופן שמת אביה (ודלא כר"ל - דס"ל שיוצאת במיתת האב), ואפי' לר"ל דס"ל שלא יתכן להעמיד במת אביה, י"ל דהכוונה שהיא שלהם לאפוקי שאינה של האדון - אבל באמת היא אינה שלה אלא של אביה כי היא ברשות אביה. וכשבגרה היא ברשות עצמה - דיוצאת בסימנים.

[8] שאין האדון רוצה לשנותו למלאכה אחרת שירים מציאות, ואם ראה מציאה ששוה הרבה ורוצה העבד להרימה ולתת את שכר בטלתו לאדון, הרי היא של העבד, כי מציאה כזו אינה שכיחא ולכן אין דעת האדון עליה.

[9] דחיישינן שמא יטרפו מלקוחות שלא כדין, דשמא כתבו ללוות בניסן ולא לווה עד תשרי, ואף שבשאר שטרות לא חיישינן להכי - מ"מ שטר זה כיון שהורע בנפילה חיישינן בו טפי.