[1] אכן אם אמר לו שיהיה הפקדון או הלאה אצלך משום שאני הולך למדבר, ואמר השני שגם אני הולך למדבר ואם ארצה להחזירם שם אחזירם לך שם, יכול להחזיר. והחידוש, דאפי' שלא היה כאן תנאי גמור, על כרחו יקבלם.

[2] כי עדיף להשאיר את הממון בחזקת הבעלים, ואין טענת ברי חזקה מספיק להוציא ממון. ופירש"י שעכ"פ משביעים אותו שבועת היסת שאין יודע, דלא גרע אם היה כופר לגמרי שהיו משביעים אותו. אולם תוס' (בד"ה רב) הביאו שזה מחלוקת הלישנות בגמ' בשבועות, וללישנא בתרא בעינן "דררא דממונא" - דהיינו שמתחילה הודה לו שחייב לו, ורק לבסוף טען שכבר נתן. אבל גם הם פסקו כלישנא קמא שחייב גם בלא "דררא דממונא". אולם ר"ת חולק וס"ל שאין לחייב מספק שבועה.

[3] ואפי' מתה הבהמה באונס - חייב הגנב. ולא מועיל אפי' אם מנו הבעלים את הצאן אח"כ, דצריך להודיעם דוקא.

[4] ומה שכתוב בסיפא שבמנין פטור - לא קאי על הסיפא שלא ידעו בגניבתו דאז באמת לא מהני. אלא הפטור קאי על דין הרישא שידעו בגניבתו ולאחר שהחזירו מנו את הצאן אז נפטר. והטעם שיש לחייב יותר בשלא ידעו ולא מועיל מנין - משום שהרגיל אותה לצאת מן העדר, וכל זמן שלא ידעו הבעלים מהרגל זה - לא ידעו לשומרה כהוגן, ולכן אינו נפטר עד שיודיעם.

[5] סברו בני הישיבה בתחילה שלכו"ע אית להו הא דרב יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, וממילא מיד שנגנב הסלע ידעו מזה הבעלים - וחשיב גניבה לדעת. וממילא שייך כאן מחלוקת רב ושמואל, האם מנין פוטר בגניבה לדעת.

[6] ולכן אף שודאי שידעו הבעלים בהחזרה - משום שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, לא מהני מה שמחזיר אם לא יודיעם.

[7] פי', דלכן נתנו שני דוגמאות, לומר שבאחד מיירי לדעת - שכן הרגילות למנות המעות בכיסו בכל שעה. ובטלה מיירי שלא לדעת, ובפלוגתא דר' יוחנן ורב חסדא שנחלקלו היכא שגנב טלה ללא דעת בעלים, אם מהני מה שהחזירו - דלר' יוחנן מהני ולא צריך מנין, ולרב חסדא לא מהני עד שיודיע ואפי' מנין לא מועיל וכנ"ל.

[8] רב זביד דוחה, שאם סתם גנב (כצ"ל) מרשות הבעלים לכו"ע אית להו דרב חסדא - שחייב כל זמן שלא החזירה לדעת, משום שהרגילה לצאת מן העדר. ומחלוקת ר' ישמעאל ור"ע היא בשומר שגנב מרשות עצמו, שלר"ע כיון שגנב כלתה שמירתו ולא נאמן יותר לבעלים, ואפי' אם יחזיר לא מהני כל זמן שלא יודיע לבעלים. ואילו ר' ישמעאל ס"ל שהוא עדיין שומר - ומספיק הדעת דידיה.