[1] והיינו כשיטת רב זביד שכל ייתור לשון במקום שאינו נצרך בא להוסיף, וכגון כאן שהזכיר כשנתן את המתנה רק דקל, וא"כ ודאי שלא נתכוין לתת לו פירות, ולמה היה צריך לומר ג"כ חוץ מפירותיו, וע"כ שכוונתו היא להוסיף עוד ולשייר בדקל ג"כ למקום צימוח הפירות, וכיון שכן היתה מתנתו רק מתנה במקצת, ונחשב שייר בקרקע, ולכך שכיב מרע זה אף שעמד אינו חוזר.

[2] פירוש, ועל הצד שלא השאיר מקום פירות לעצמו, א"כ כשנתן לראשון נתן גם את הפירות, כיון שלגביו עצמו הפירות הם דבר שלא בא לעולם, ועי' ברשב"א.

[3] וכיון שלעצמו ודאי שייר מקום צימוח הפירות, א"כ גם הפירות נשארים לו, אפילו שהם לכשל עצמם הוי דבר שלא בא לעולם.

[4] כאן הספק, האם כשנתן לראשון את הבית נתן לו עם כל הזכויות כולל הזכות למנוע הוצאת זיזין בחצר, או ששייר זכות זאת לעצמו, וכשנתן את הדיוטא לשני, קיבל השני את הזכות הזאת ולא הראשון.

[5] כאן הספק, דכיון ששייר את הדיוטא לעצמו, י"ל יותר שכוונתו לשייר לעצמו את הזכות של הוצאת זיזין בחצר שהיתה לו.

[6] פשטינן לה כרב זביד שכל ייתור לשון כשלא צריך בא להוסיף, וא"כ ודאי כוונתו כאן להוסיף לשייר עם הדיוטא את הזכות להוצאת זיזין.

[7] פירוש כשנתן מקצתם לראשון, על כרחך שכנתן כולם לשני, הפירוש הוא כולם הנשארים ממתנת הראשון, וא"כ לא חזר ממתנת הראשון, וכיון שמת שניהם קונים.

[8] ראשון קנה משום שנתן לו רק מקצת, שאז הדין שקונים גם בעמד. אבל השני שבקבלת מתנתו לא שייר השכיב מרע לפניו כלום, אם עמד חוזר בו ממתנתו אליו.