[1] דעתה לתי' זה אין את ההכרח של התירוץ הקודם הסובר שארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון פטורים מהכל, ואילו ארץ עמון ומואב שטהרו בסיחון עליהם נאמר שמעשרים מעשר עני בשביעית. אלא ס"ל דגם עמון ומואב שלא טהרו בסיחון שהם חו"ל, בכו"א מעשרים מעשר עני בשביעת, וא"כ אפש"ל שארץ עמון ומואב שכן טהרו בסיחון הם כעבר הירדן שהוא א"י גמורה, וכמו שסברנו בתחילה.

[2] ונחלקו הרשב"ם בד"ה אלא ותד"ה אלא בטעם הדבר. דהרשב"ם מפרש דדוקא בחזקה ס"ל לרבנן דמהני, היות שכל כת ראתה כל מה שניתן לראות באותה שנה. משא"כ גבי סימנים כל כת ראתה רק חצי, דבאותה שעה היתה יכולה לראות לא רק את השערה האחת שבגבה אלא גם את אותה שבכריסה.

והתוס' מפרשים דבעדות חזקה, יש בעדות של כל שנה דבר שלם לענין לחייבו באכילת פירות (אם יתברר שאינה שלו), וכיון שעדותן עדות היא מצטרפת. משא"כ בעדות סמנים, דכל כת מהם בלא הכת השניה אינה עדות לכלום, לכך לא מצטרפים.

[3] כתבו תוס' בסד"ה אלא, שבזה לכו"ע לא הוי חזקה, דהוי עדות מוכחשת דאין אדם טועה בזה.

[4] שיטת רשב"ם, שהבין רב נחמן בדברי רב יהודה שבזה המקרה גם הוי חזקה. ובמסקנא אמר לו רב יהודה שהוא מדבר על אותן ג' שנים, אלא שבין חיטים לשעורים לא כ"כ מבדילים אנשים.

[5] ס"ל לתוס' לחלוק על רשב"ם שלא היתה אפי' הו"א כזו לר"נ לפרש כן בדברי רב יהודה, דא"כ היה צריך לשאול אמאי הוי חזקה.

[6] כן פירשו תוס' שידע ר"נ שרב יהודה דיבר על אותה שנה, אלא שמקשה לו שלפי דבריו היה צריך להיות שאפי' בכה"ג להוי חזקה, והרי בזה כו"ע מודים שלא הוי חזקה דמכחשי אההדדי.

[7] מבואר ברשב"ם בד"ה מתקיף ובד"ה אלא מעתה שבזה נחלקו רבנן ור' יהושע בן קרחה, ולריב"ק הוי חזקה דסו"ס כל אחד העיד על ג' שני חזקה רצופים.