[1] כן העמידה הגמ' שמעיד לו רק באופן שקיבל השותף המקנה לחבירו על עצמו אחריות, שאם בע"ח יגבנה הוא יחזיר, ולכן אין לו הנאה בזה במה שמעמידה ביד השותף [דבין אם לא ישלם לבע"ח ובין אם לא ישלם לשותף הוא נקרא לוה רשע לא ישלם]. אולם לא קיבל אחריות ממערערים דעלמא, דבזה אם קיבל ודאי שאסור לו להעיד, דהרי נוגע גמור הוא, דהוא מעיד כדי שלא יצטרך לשלם לשותפו מכח אחריותו.

[2] כלומר אם הדיינים יתנו קצבתן, וע"י כך אין נהנין כלום מזה המנה.

[3] דנהנים שלא יצטרכו לתת אח"כ שוב כיון שיש מעות לעניים. ועי' מהר"מ שהביא שכך פירש הב"י בחו"מ סי' ל"ז את דברי הרשב"ם ד"ה דכיון דרוח.

[4] כן כתבו תוס' ד"ה אמאי, שהאחרון פטור היות שהראשון היה עמו במלאכתו בשעה שהתחיל לשמר, ורק הראשון חייב, דהאחרון לא היה עמו בתחילת שמירתו.

[5] אינו מעיד כי נוגע בעדות, דיתכן שרוצה שתעמוד ביד לוי כי הוא יותר קל מאשר יהודה כדי שאח"כ יוכל להוציא ממנו.

[6] דכיון שהודה שהיא של לוי, שוב לא יהיה נאמן להוציא אותה ממנו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואינו נוגע בעדות.

[7] כן העמיד רשב"א בתד"ה כגון את התירוץ הראשון של הגמרא. ועל זה הקשתה הגמ' שבאותו זכות שרוצה בה להוציא מלוי [ע"י שיביא עדים שראובן שמכר הוא גזלן] יוציא בעתיד מיהודה ולמה חשוב נוגע בעדות. ותירצה שיהודה בע"ד קשה ולוי לא.

[8] כן תירצה הגמ' בתי' שני על השאלה שבהערה הקודמת. וחשוב נוגע בעדות, היות שאינו רוצה שיהודה יזכה עתה בדין עם לוי ויהיה מוחזק בקרקע, דהיות שלשניהם יש עדים שהשדה שלהם ויהודה מוחזק, ב"ד לא יוציאו מידו, דהרי שהם תרי ותרי ותעמוד הקרקע ביד המוחזק, ולכך רוצה שתעמוד ביד לוי ואז יוכל להוציא אותה ממנו.