תמורה דף יט. א

המפריש נקבה לפסחו, מה דינה ומה דין ולדה?

קודם הפסח / נולד קודם פסח [1] אחר הפסח / נולד אחר פסח
האֵם תרעה וכו' בדמיה פסח תרעה וכו' בדמיה שלמים [2]
ולדה לרבא - לת"ק: ירעה וכו' ויביא בדמיו שלמים
- לר' אלעזר: הוא עצמו קרב שלמים [3]
לאביי: לכו"ע ירעה וכו' ויביא בדמיו שלמים [4]
לת"ק: ירעה וכו' ויביא בדמיו שלמים
לר' אלעזר: הוא עצמו קרב שלמים

המפריש בהמה מעוברת לפסחו, מה דינה ומה דין ולדה?

דין האֵם דין העובר
לת"ק תרעה וכו' בדמיה פסח ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח
לר' אלעזר תרעה וכו' בדמיה פסח הוא עצמו יקרב לפסח [5]

תמורה דף יט: א

המפריש נקבה לאשם מה דינה?

האם חל עליה קדושת הגוף מה יעשה בה?
לרבנן חלה עליה [6] תרעה וכו' ויביא בדמיה אשם [7]
לר' שמעון לא חלה עליה [8] תמכר שלא במום

קרבן אשם שצריך להביאו כבש בן שנה (-אשם נזיר ומצורע) - והביא איל בן שנתים.
או קרבן אשם שצריך להביאו איל בן שנתים (-אשם גזילות מעילות ושפחה חרופה)
- והביא כבש בן שנתים, מה דינם? [תוד"ה אשם].

אליבא דרבנן אליבא דר' שמעון
ליש מפרשים כשר - אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה פסול - כחולין בעזרה [9]
לרבינו אפרים בשחטו לשם אשם - פסול
בשחטו שלא לשם אשם - כשר
פסול - כחולין בעזרה
לועוד יש לומר בלא ניתק לרעייה - פסול
ניתק לרעייה - כשר
פסול - כחולין בעזרה
-------------------------------------------------

[1] פי' גבי הולד הקובע הוא - מתי הוא נולד, ואפי' אם עתה הוא אחר הפסח כיון שנולד קודם הפסח לא נשתנה דינו.

[2] והגם שמותר הפסח הולך לשלמים, זו לא, ומטעם דבאה מתחילה מקדושה דחויה - שאין נקבה ראויה לפסח, ולכן אינה יכולה להקרב ג"כ שלמים הגם ששלמים קרבים מנקבה.

[3] הנה הקשתה הגמ' איך אמר רבא לעיל בדעת ר' אלעזר גבי תמורת אשם דמודה שאינה קרבה בעצמה לעולה ומשום שאין שם עולה על אמו, הא גם בולד הפסח אין שם שלמים על אמו ובכל אופן קרב הוא עצמו שלמים. ותירץ רבא, דשאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים. אלא שעל זה קשה, דא"כ דטעמו של ר' אלעזר שהולד קרב שלמים הוא משום דאיכא שם שלמים על אמו - לפלוג נמי ברישא גבי ילדה קודם הפסח, ונימא ר"א הוא עצמו יקרב [לרש"י: שלמים, לתוס': פסח] דהא פסח בשאר ימות השנה חוץ מי"ד אם שחטו לשם שלמים כשר. ותירץ רבא דאה"נ דפליג ר"א גם ברישא.

[4] אביי חולק וסובר דאין טעמו של ר"א משום דאיכא שם שלמים על אמו. אלא טעמו דאמרינן "למקום שהמותר הולך הולד הולך", וא"כ בנולד קודם פסח שאין המותר [דהיינו מפריש ב' בהמות לאחריות] הולך לשלמים לכתחלה - דעדיין ראוי הוא אולי להקרב לפסח, א"כ גם הולד אינו ראוי להקרב שלמים, ולכך ירעה וכו' ויביא בדמיו. אולם בנולד אחר הפסח שאחר הפסח גם דין המותר עצמו להקרב שלמים - גם הולד דינו כן.

[5] והגם דמודה ר' אלעזר שהאֵם עצמה קדושה רק לדמיה, וא"כ קשה (- מתיב רב עוקבא) על מה שאמר רבא לעיל גבי תמורת אשם שלא קרב לעולה כיון שאין אמו (כלומר, הקדושה שבא מחמתו) קדושה אלא לדמיה, ואילו הכא אמרינן שהולד עצמו קרב לפסח. מ"מ מתרץ רבינא דהכא מיירי בהפריש בהמה מעוברת וכר' יוחנן שאמר דעובר לאו ירך אמו, ואם שייר את העובר לקדושה אחרת משוייר - דחשוב תרי גופי, לכך אפי' כשלא שייר לא חל עליו הקדושה מכח האֵם, אלא מכח עצמו, וכאילו הקדישו בעצמו לפסח, וכיון שהוא זכר לכן קרב.

[6] דאמרינן מגו דחל עליה קדושת דמים חלה עליה קדושת הגוף ומכאן למדנו, דאפי' אם הקדיש בפירוש רק קדושת דמים, כגון "הקדישם זכר לדמיו" - דינו דחל עליו ג"כ קדושת הגוף.

[7] אבל בלא מום אין לה פדיון, ומה שאמרנו שיביא בדמיה אשם, הוא דוקא אם לא נתכפר באשם אחר, דאם נתכפר א"א להביא ב' אשמות, ודינו שיפלו דמיו לנדבה. וכבר נחלקו לעיל (דף יח:) רבנן ור' אלעזר האם יפלו לנדבת ציבור (-רבנן), או לעולת יחיד (ר' אלעזר).

[8] ס"ל לר' שמעון דכל דבר שאינו ראוי לגופו לא נחתה עליו קדושת הגוף, ולכך גם כאן תמכר ויביא בדמיה אשם גם בלא שנפלה בהם מום.

[9] ודינו שתעובר צורתו ויצא לבית השריפה. ומה שצריך לעיבור צורה, הגם שאין צריך עיבור צורה אלא רק בקדשי מזבח, הוא כדי שלא יבואו להחליף בשאר קדשים פסולים לפוטרם מעיבור צורה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף