[1] דהיינו שטורח לאוספם, ומוציא בכמה פעמים.

[2] פירשו התוס' (בד"ה אידי), דמה שנקט ר' אבא "בבא לקפל" - כוונתו דאפי' בא לקפל, אולם ה"ה דבבא להציל יש את אותו חילוק בין חצר זו לחצר אחרת. ולפ"ז יוצא מדבריו גם חומרא, דאם בא להציל לחצר אחרת - אינו יכול להוציא יותר ממזון ג' סעודות.

[3] רב שיזבי דרש לפני רב חסדא והודה לו רב חסדא על דבריו. וס"ל לרבא, שדרשתו היתה טעות.

[4] ומחלוקתם תלויה בחקירה האם גרם כיבוי מותר או אסור, דלר"ש בן ננס מותר ולר' יוסי אסור.

[5] אכן בירושלמי מוקי לה כשהיה הנר כבר מכובה ומשום דין טלטול מוקצה.

[6] ואין הטעם משום שאסור למחוק את השם, דדוקא אם בא למחוק בידים אסור מדכתיב (דברים יב:ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם", ודרשינן: עשייה הוא אסור - אבל גרמא שרי. אלא טעם האיסור משום דאסור לעמוד בפני השם ערום, ולא מהני שיתן ידו על השם, כי חיישינן שמא ישכח ויוציא את היד.

[7] כלומר, צריך לחפש עד שימצא גמי, ואם לא ימצא תדחה הטבילה ולא איכפת לן, דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה.