שבת דף צג. א

כיצד דורשים את המיעוטים דלהלן?

נפש תחטא [1] אחת תחטא בעשותה תחטא
לר' שמעון
למעוטי זה עוקר וזה מניח - שפטורים [2]

למעוטי זה יכול
וזה יכול - שפטורים
למעוטי זה אינו יכול
וזה אינו יכול - שפטורים
לר' יהודה למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד - שפטור [3]
לר' מאיר למעוטי זה עוקר וזה מניח - שפטורים [4]

זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, הי מינייהו מיחייב? [תוד"ה הי].

זה שיכול זה שאינו יכול
לרב חסדא חייב פטור - דמסייע אין בו ממש
לרב המנונא חייב חייב - דמסייע יש בו ממש

זב שהיה יושב על גבי מטה או על גבי בהמה שארבעת רגליהם מונחים על ד' טליתות מה הדין?

הטליתות שתחת רגלי המטה הטליתות שתחת רגלי בהמה
לרבנן טמאות - שאינה יכולה לעמוד על ג' רגלים [5] טהורות - שיכולה לעמוד על ג' רגלים [6]
לר' שמעון טהורות [7]

שבת דף צג: א

המוציא כזית מן המת או אפי' מת שלם, מה דינו ומדוע?

מה הדין? מדוע?
לתנא קמא - ר' יהודה חייב דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מה"ת
לר' שמעון פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מה"ת [8]

המוציא אוכלין כשיעור או פחות מהשיעור בכלי, מה הדין?

על האוכלין על הכלי
אם אינו
צריך לכלי
פחות מהשיעור פטור פטור - דהכלי טפל לאוכל
יותר מהשיעור חייב פטור - דהכלי טפל לאוכל
אם צריך
גם לכלי
פחות מהשיעור פטור חייב
יותר מהשיעור חייב חייב [9]

-------------------------------------------------

[1] הנה לשון הפסוק (ויקרא ד:כז): "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם". ודרשינן, ג' מיעוטים מהפסוק הזה, א) "נפש תחטא" - דמשמע דוקא יחיד שחטא ולא שנים. ב) "אחת תחטא" - משמע נמי דוקא יחיד. ג) "בעשותה תחטא" - גם מזה משמע דוקא יחיד.

[2] הנה, בודאי שלא צריך בכל מלאכה למעט שאם עשה פלוני חצי מלאכה ופלוני חברו עוד חצי שהם פטורים, דפשיטא שכל אחד מהם לא עשה את האיסור, ולכן בזה כתב אות אחת וחברו כתב אות שניה לא צריך פסוק. אכן ביארו התוס' (בד"ה חד), דכאן גבי הוצאה צריך מיעוט, דס"ד שיש לחייב את אותו שעשה את ההוצאה או את ההכנסה שהיא עיקר המלאכה אפי' שלא עשה גם עקירה וגם הנחה, קמ"ל דבזה עוקר וזה מניח פטור, דגם בזה חשוב שעשה רק חצי מלאכה.

[3] ור' שמעון לא דרש דרשא זו. ופירש"י (בד"ה יחיד) הטעם, דס"ל לר"ש דאה"נ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד - חייב, וכן היא הגירסא לפנינו בגמ'. והקשו התוס' (בד"ה ה"ג), דאדרבה ר"ש שם בהוריות (דף ג.) ס"ל להיפך שיחיד שעשה ע"פ ב"ד פטור. ולכן הם גורסים בסוגיין "ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא", ר"ל דפשיטא שהוא פטור - דאנוס הוא, וכיון שלא צריך קרא למעטו, מייתר ליה לר"ש לדורשו לענין "זה אינו יכול וזה אינו יכול", שכשעשו שניהם כאחד בכל אופן שניהם פטורים.

[4] ס"ל שהמיעוט "נפש אחת" הוא מיעוט אחד, שכן דרך הפסוק לכתוב "נפש אחת", ולכן אין לחושבו כב' מיעוטים.

[5] דכיון שאין המטה יכולה לעמוד על ג' רגלים, לכן נחשב שהזב נישא מעל כל רגל וטלית שתחתיה, והטעם שנחשב כן, פירש"י, דכיון שאין ג' רגלים יכולים לעשות את המעשה לבדם - הרי שכל רגל נחשבת שעושה את כל המעשה.

[6] דכיון שיכולה הבהמה לעמוד על ג' רגלים, הרי שכלפי כל רגל אנחנו יכולים לומר שאין צריך אותה בשביל הרמת הזב, והיא רק מסייעת לאחרות. וש"מ שאין מטמאים משום מסייע. (ע' רש"י ובראשונים).

[7] פירש"י דר"ש לשיטתו דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול - נמי הוי כמסייע, ופטור. ותוס' (בד"ה ור"ש) פירשו, דבעינן שיהיה רוב הזב נישא על כל אחת מן הרגלים.

[8] נחלקו רש"י ותוס' בהגדרת "מלאכה הצריכה לגופה", דרש"י (בד"ה ור' שמעון פוטר) הגדיר: "מלאכה שהאדם רוצה וצריך ויש לו תועלת ישירה מהפעולה הזו שנעשתה", ולפ"ז הוצאת המת אינה מוגדרת כמלאכה הצריכה לגופה, כיון שברצונו לא היה עושה אותה, ואין לו תועלת מעצם המלאכה אלא רק שמסלק את המת מעליו. ואילו תוס' לקמן (דף צד. ד"ה רבי שמעון) הגדירו: "מלאכה הנעשית לצורך הדומה למה שהיה במשכן", ולפ"ז בהוצאה צריך שישתמש בדבר שמוציאו (הגם שאין צריך שיוציא גם לצורך הדבר עצמו, כגון במעדר בשביל לתקן אותו ולחפור בו או ס"ת להגיהו ולקרוא בו, דמספיק רק שמשתמש בגופו, ואין צריך שיהיה גם צורך גופה), ולכך המוציא מת - שאין משתמש במת עצמו שהוציא, הוי מלאכה שא"צ לגופה.

[9] דייקה הגמ' מזה, דא"כ האוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד יהיה חייב שנים (בתמיה). ודחה רב ששת דמיירי כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, וע' בעמוד הבא מה שהבאנו לבאר בדבריו.

עוד חומר לימוד על הדף