שבת דף פב. א

היו לפניו צרור (-אבן) ושברי חרסים, במה עדיף לקנח בשבת?

בצרור בחרס באוגני כלים
לרב הונא [1] יקנח לא יקנח יקנח [2]
לרב חסדא [3] לא יקנח יקנח יקנח

היו לפניו צרורות או עשבים במה עדיף לקנח לרב חסדא ורב המנונא, ומדוע?

חד אמר - עדיף בצרור וחד אמר - עדיף בעשבים [4]
לפי' א' ברש"י - מיירי בחול דעשבים חותכים את הבשר דהצרור אינו חלק ומזיק לו
לפי' ב' ברש"י - מיירי בשבת דבעשבים מחוברים
יש חשש תלישה
דבצרור יש איסור מוקצה
(בעשבים יקנח כשהם מחוברים)

מהו שיעור הוצאה של חרס, ואיזהו השיעור הגדול לקולא?

מהו השיעור? איזהו השיעור הגדול והקטן?
לר' יהודה כדי ליתן בין פצים לחברו [5] השיעור הגדול - ולקולא
לר' מאיר כדי לקחת בו גחלת בוערת [6] השיעור הבינוני
לר' יוסי כדי שיהיה בו בית קיבול רביעית מים השיעור הקטן - ולחומרא

שבת דף פב: א

מה הטומאות שמטמאת ע"ז?

במגע במשא באבן מסמא [7]
לרבנן מטמאת כשרץ לרבה: מטמאת כנדה
לר' אלעזר: אינה מטמאת
אינה מטמאת
לר' עקיבא מטמאת כנדה לרבה: מטמאת כנדה
לר' אלעזר: אינה מטמאת

שבת דף פב: א

למאי הלכתא הוקשה ע"ז לשרץ ולנדה?

לשרץ לנדה
לרבה לרבנן ע"ז כשרץ ואינה מטמאת באבן מסמא ע"ז כנדה ואינה לאברים [8]
לר' עקיבא לענין משמשי ע"ז [9] ע"ז כנדה ומטמאת באבן מסמא
לר'
אלעזר
לרבנן ע"ז כשרץ ואינה מטמאת במשא ע"ז כנדה ואינה לאברים
לר' עקיבא לגירסתנו: לענין משמשי ע"ז [10]
לר' שמואל: שאינה מטמאת באבן מסמא
ע"ז כנדה ואינה לאברים [11]

-------------------------------------------------

[1] ס"ל דהגם שאבן היא מוקצה, והותר לקנח בה רק מדוחק, מ"מ עדיף לקנח בה מאשר לקנח בחרס שיש בו סכנה, שמא שפתי החרס החדות ינתקו את שיני הכרכשתא שלו.

[2] דכיון ששפתותיו אינן חדות, אין לחוש לסכנה, ולכך עדיף לקנח בהם מאשר באבן שיש בה איסור מוקצה, ובאופן זה מעמיד רב הונא את הברייתא.

[3] ס"ל שעדיף לקנח בחרס שיש עליו תורת כלי, מאשר לקנח באבן שהיא מוקצה.

[4] ומיירי דוקא בעשבים לחים, דיבשים הוא דבר שהאור שולט בו, והמקנח בזה שיניו התחתונות נושרות.

[5] פירש"י, כשנותן הרבה קורות זה על זה, כדי שלא יתעקמו, נותן חרסים ביניהם כדי שיעמדו ישר.

[6] והסיקה הגמ' שמיירי במדורה גדולה, ולכן צריך חרס קצת גדול כדי שלא יכווה.

[7] פירש"י, דמיירי באבן הנמצאת ע"ג יתדות ונדה או זב יושבים עליה, שאז כלים שתחתיה טמאים, דכתיב גבי זב (ויקרא טו:י) "וכל אשר יהיה תחתיו יטמא". ותמהו התוס' (בד"ה באבן), דבתורת כהנים ילפינן לה מדין משכב. ור"ת מפרש, דאבן מסמא היא אבן הנתונה ע"ג כלים, ומחמת כובדה אין הכלים מרגישים את כובד הזב והנדה.

[8] פי', דכמו שאבר מן הנדה טומאתו רק כדין אבר מן החי לטמא במגע ומשא ואהל, ואינו מטמא באבן מסמא כמו הנדה עצמה. כך אין אבר מן הע"ז מטמא בטומאה המיוחדת לע"ז. והייתור ללמוד זאת, הוא, דאם היה בא ההיקש לנדה רק ללמד אותנו שמטמאת ע"ז במשא כנדה, א"כ היה לו להקיש אותה לנבלה, והכי עדיף טפי, שלא נצטרך להקיש אותה גם לשרץ כדי למעט מאבן מסמא (דרק מחמת שהוקשה לנדה שיש בה טומאת אבן מסמא, צריך להקישה גם לשרץ למעט), ומדהקישה בכל אופן לנדה, ש"מ שבא ללמד שאינה לאברים כנדה.

[9] פירש"י, לענין שאין הכלים המשמשים את הע"ז מטמאים, לא במשא ולא באבן מסמא. ותמהו התוס' (בד"ה למשמשיה), דמשמע דלולא היקש זה, היה פשוט שמשמשי ע"ז מטמאים כע"ז, וא"כ לרבנן דלא ס"ל שהוקשו משמשים לשרץ לענין למעט אותם מטומאה, מנין שאינם מטמאים במשא. ופירשו התוס' להיפך, דמהיקש לשרץ אנחנו יודעים טומאה למשמשים, ולולא היקש זה - לא היה להם טומאה כלל. ורבנן לומדים טומאה למשמשים ממה שהם שייכים בכלל חרם ואסורים בהנאה לכן דינם כשרץ.

[10] כן הגירסא לפנינו בגמ'. ולכאורה תמוה מה מקשה הגמ' "ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ - למשמשים", הא איצטריך את ההיקש לשרץ לענין שאין ע"ז מטמאת באבן מסמא - כמו ששרץ אינו מטמא. ואכן התוס' (בד"ה ורבי), הביאו בשם רבינו שמואל דלא גרסינן לתיבות אלו. אולם הביאו התוס' ספרים אחרים דגרסו כגירסתנו, ויישבו את הגירסא, שלא צריך לפסוק למעט מאבן מסמא, ואדרבה צריך לפסוק כדי לרבות לטומאה כזו.

[11] דלענין ללמד שמטמאת ע"ז במשא היינו יכולים להקישה לנבלה, וכנ"ל בדברי רבה אליבא דרבנן.

עוד חומר לימוד על הדף