שבת דף עח. א

מה הוא שיעור הוצאה של שמן לשיטות דלהלן?

ללימא כתנאי לדחיית הגמ' למסקנא
לרשב"א אבר קטן של קטן בן יומו אבר קטן דגדול,
או אבר גדול דקטן
אבר קטן של קטן בן יומו
לר' נתן אבר קטן דגדול,
או אבר גדול דקטן
אבר קטן דגדול -----

מה הוא שיעור הוצאה של דם לשיטות דלהלן?

כל מיני דמים דם תרנגולת הבר (-דוכיפת) - מועיל לברקית
דם דכרושתינא (-חפרפרת) - מועיל ליארוד
לתנא קמא ברביעית ברביעית [1]
לר"ש ב"א, ולרשב"ג ברביעית כדי לכחול בו עין אחת

דבר שהוצנע ואח"כ הוציאו אותו באופנים דלהלן, מה הדין לתנא קמא דברייתא [2]? [תוד"ה אטו].

כשהמצניע עצמו הוציא כשתלמיד המצניע הוציא אדם אחר שהוציא דבר מוצנע
לשיטת
רש"י
חייב בכל שהוא לחכמים: חייב ברביעית
לרשב"א: חייב בכל שהוא [3]
לשיטת
התוס'
חייב בכל שהוא חייב בכל שהוא [4] לחכמים: חייב ברביעית
לרשב"א: חייב בכל שהוא

מה הוא שיעור הוצאה של חבל ושל גמי?

של חבל של גמי
לתנא קמא לעשות אוזן לקופה - לאחוז בה לעשות תלאי (-מתלה) לנפה - לתלותה בו
לר' יהודה כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן - והוא שיעור קטן מרבנן [5]

שבת דף עח: א

מה הוא השיעור בהוצאה של נייר דלהלן?

נייר חלק נייר מחוק שיש לו לובן
לרב ששת שיש בו שיעור לכתוב ב' אותיות גדולות של קשר מוכסין שיש בלובן שלו שיעור לכתוב ב' אותיות גדולות של קשר מוכסין
לרבא שיש בו שיעור לכתוב ב' אותיות רגילות שהם קטנות עם בית אחיזה שיש בו שיעור לכתוב ב' אותיות רגילות שהם קטנות, בלי הבית אחיזה [6]

המוציא קשר מוכסין מה דינו?

עד שלא הראה למוכס משהראה למוכס
לתנא קמא חייב פטור - דאין לו צורך והוי כניר מחוק
לר' יהודה חייב חייב לאביי: משום רהיטי מוכסא
לרבא: משום מוכס גדול ומוכס קטן
לרב אשי: משום שצריך להראותו למוכס אחר [7]

מה טעם מחלוקת ת"ק ור' יהודה במוציא שטר חוב משפרעו?

אליבא דת"ק - דפטור אליבא דר' יהודה - דחייב
לרב יוסף אסור לשהות שטר פרוע [8] מותר לשהות שטר פרוע
לאביי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו [9] מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו

-------------------------------------------------

[1] כן נראה לכאורה ממה שלא חילק ת"ק בזה. אולם מרבינו חננאל משמע שאין מחלוקת בדבר.

[2] כן היא שיטת חכמים, אולם ר' שמעון בברייתא (ובמשנה לעיל עו:), ס"ל שגם במצניע בעינן שיעור, ואדרבה כל שיעורי המשנה והברייתא נאמרו לגבי המצניע, אבל מי שלא הצניע, השיעור גדול יותר ואינו חייב אלא ברביעית. והנידון דלהלן הוא מי התנא קמא של הברייתא, האם הוא חכמים או רשב"א.

[3] והברייתא דאוקימנא לה בתלמיד שאמר לו רבו היא כרשב"א. ופירש"י, דאה"נ דיכלה הברייתא להעמיד בכה"ג שהוציא המצניע עצמו ואתיא כחכמים, אלא משום דשמעינן ליה דאמר "נתחייב זה במחשבה של זה" - אוקמא אביי בתלמיד שאמר לו רבו וכרשב"א. ותוס' הקשו על פירוש זה ב' קושיות: א) דלא משמע שהברייתא כרשב"א, דאדרבה התנא שמסיים את דבריו עתה הוא רשב"ג ולא רשב"א. ב) דאם התנא קמא הוא רשב"א, למה העמיד אביי בתלמיד שאמר לו רבו, הרי בכל אדם שהוציא אחר שהצניע זה, לרשב"א הדין שחייב.

[4] למדו תוס' שמלשון הברייתא שאמרה "בד"א במצניע" - מוכח שמיירי על החפץ המוצנע ושכיון שהוצנע מתחייב אפי' אחר בהוצאתו, דאם מיירי על האדם המצניע היה לברייתא לומר "בד"א המצניע" - שהיה משמע על האדם. וכיון שמסתמא אין הברייתא כרשב"א (כנ"ל בהערה הקודמת), הוצרך אביי להעמידה באופן שגם רבנן מודים שמתחייב אחד בהוצאתו של אחר.

[5] כן פירש המאירי, שר' יהודה חולק בין על הרישא ובין על הסיפא, דהרי בין מחֶבל ובין מגמי אפשר להשתמש בהם כדי ליטול מהם מדת מנעל לקטן.

[6] כן הבינה הגמ' לדעת רבא, דכיון שכאן לא צריך בית אחיזה בחלק הלבן של הנייר, דהרי יכול לתופסו בחלק המחוק או הכתוב, ועל כרחך שהשיעור הוא אליבא דרבא הוא בב' אותיות רגילות שהם קטנות. והוקשה לגמ', דהרי הברייתא הזו (של נייר מחוק ושטר פרוע) אמרה את אותו לשון של הברייתא הקודמת (כדי לכתוב בו ב' אותיות), ואם בברייתא הקודמת ביאר רבא שהכוונה לב' אותיות עם בית האחיזה שלהם, גם כאן הכוונה לב' אותיות עם בית האחיזה שלהם, וקשה למה צריך שיעור גדול כזה של תוספת בית האחיזה. ונשארה הגמ' בקשיא. וע' ריטב"א שביאר שאינו קושיא חמורה, דכיון שיש ליישב שכאן הכוונה לב' אותיות ממש, ורק לא רצתה הברייתא לשנות את הלשון שנקטה בברייתא הקודמת.

[7] הגמ' שאלה מאי בינייהו דת"ק ור' יהודה, וכוונתה, מה הטעם של ר' יהודה שסובר שאפי' אחר שהראה אותו למוכס ג"כ חייב, הא לכאורה הוי כנייר מחוק שאין לו שום צורך בו ששיעורו כדי לצור על צלוחית פלייטון. אביי תירץ, שצריך זאת היכא שיש למוכס רצים שבודקים אם פרע את המכס, ולכן גם אחר שעבר עדיין צריך את הקשר כדי להראות להם, ות"ק ס"ל שאין חושש האדם לרצים אלו. ורבא תירץ, דמיירי שיש מוכס גדול היושב בביתו ומוכס קטן היושב על הגשר, והראה למוכס הגדול בביתו, ועתה צריך להראותו שוב למוכס הקטן, ות"ק ס"ל שלא צריך לזה כי הגדול מוסר לו סימן דברים. ורב אשי מפרש, שמראה למוכסים הבאים שהוא אדם נאמן ופורע המכס, ות"ק ס"ל שאינו שומר בשביל זה.

[8] ולכן אין לזה צורך לצור ע"פ צלוחיתו, דמלוה לא משהה משום האיסור, ואילו לוה ודאי לא משהה דחושש שמא יפול השטר ליד המלוה.

[9] ומיירי שהלווה אף שמודה שכתב את השטר מ"מ הוא אומר שהשטר פרוע, וזה הכוונה במה שאמרה הברייתא "משפרעו" - דהיינו שאומר הלווה כן, ובאופן זה אין השטר שוה כלום, ולכן פטור על הוצאתו. וביארו התוס' (בד"ה ת"ק), דמיירי באופן שאומר המלוה שאין לו עדים ואין לו ראיה, שאז אסור גם למלוה להשהותו, דאסור לו לגבות בו, ואם ישהה חיישינן שמא יקיימו לבסוף ויגבה שלא כדין.

עוד חומר לימוד על הדף