שבת דף נט. א

מה הן הנפ"מ בין התירוצים מדוע פעמונים שניטלו עינבליהם עדיין טמאים? [תוד"ה אלא]

לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא לענין טומאת העינבל
לרבא,
הואיל וההדיוט יכול להחזירן
לרש"י: טהור
לתוס': טמא [1]
טמא
לר' יוסי בר' חנינא,
הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס
לרש"י שבתוס': טהור [2]
לרש"י לפנינו [3] ולתוס': טמא

טהור -
דאין טמא אלא הזוג
לר' יוחנן,
הואיל וראוי לגמע בו מים
מקבל טומאה אפי' בלי יחוד

האם אומרים לענין טומאות דלהלן "עמוד ונעשה מלאכתנו"?

לענין טומאה חדשה
- לקבל טומאה
לענין להפקיע טומאה ישנה כשאינו ראוי למלאכה ראשונה
בטומאת מדרס הזב טהור טהור - מטומאת אב הטומאה
בטומאת מגע מת טמא [4] לר' אלעזר: טמא
לר' יוחנן: טהור

סנדל של בהמה של מתכת [5] האם מקבל טומאה באופנים דלהלן?

במאוס באינו מאוס בכבד באינו כבד
לרב - ראוי לשתות מים אינו טמא טמא
לר' חנניא - ראוי לסוך שמן טמא
לר' יוחנן - ראוי לברוח בו טמא אינו טמא טמא

שבת דף נט: א

האם יוצאת אשה בעיר של זהב או לא, ומדוע?

מה הדין? מדוע?
לר' מאיר לא תצא מה"ת - ואם יצאה חייבת חטאת דהוא משוי [6]
לחכמים לא תצא מדרבנן - ואם יצאה פטורה דהוא תכשיט - ושמא תוציאנו ותראנו
לר' אליעזר יוצאת בו לכתחילה דרק אשה חשובה מתקשטת בזה [7]

האם יוצאת אשה בכלילא (עטרה שנותנים על המצח מאוזן לאוזן)?

דאניסכא - מכסף או מזהב דארוקתא - מבד ומצויר בזהב ומרגליות
ללישנא קמא אסור לכו"ע [8] לרב: אסור
לשמואל: מותר
לרב אשי [9] לרב: אסור
לשמואל: מותר
לכו"ע מותר

"קמרא [10] שרי", באיזה קמרא מיירי, ומדוע?

באיזה קמרא מיירי? מדוע מותר?
ללשון הראשון דארוקתא - מבד ומצויר בזהב ומרגליות כמו טלית מוזהבת דהוא תכשיט [11]
ללשון השני דאניסכא - מכסף או מזהב כמו אבנט של מלכים הראוי לישראל

שבת דף נט: א

מה הדין בקמרא הנ"ל על גבי חגורה אחרת, ומדוע?

מה הדין? מדוע?
ללשון הראשון ברש"י אסור משום דהוי משוי [12]
ללשון השני ברש"י מותר דכמו שהותר אחד הותר שנים [13]

מה הדין ב"רסוקא" (-חתיכת מעיל רחבה, כעין אבנט רחב מאד שחוגרו סביב גופו), ומדוע?

מה הדין? מדוע?
כשיש לו "מפרחייתא" (-כתפיות) מותר דאין חשש אז שמא יפול ויביאנו ברה"ר
כשאין לו "מפרחייתא" אסור דיש חשש שמא יפול [14] ויביאנו ברה"ר

לתירוצו של ר' זירא, מה דין אשה שיוצאת בשבת בטבעת לרה"ר?

באין לה חותם ביש לה חותם
למשנתנו ולר' נחמיה אסורה מדרבנן - דהוי תכשיט חייבת חטאת - דהוי משוי [15]
למשנה בכלים ולרבנן אסורה מדרבנן - דהוי תכשיט אסורה מדרבנן - דהוי תכשיט [16]

טבעת דלהלן שיש לה חותם האם מקבלת טומאה?

טבעת מתכת וחותמה של אלמוג (עץ) טבעת אלמוג (עץ) וחותמה של מתכת
לרבנן טמאה - דהעיקר הוא הטבעת טהורה
לר' נחמיה טהורה [17] טמאה - דעיקר הטבעת הוא חותמה

-------------------------------------------------

[1] כן כתבו התוס' לעיל (בעמוד ב' בד"ה מתיב) לחלוק על רש"י, ונתבארו הדברים שם.

[2] וכן הביא ריצב"א ראיה לרש"י מהתוספתא, והשיב ר"י שכמה ברייתות חולקות על הש"ס שלנו.

[3] כן הוא ברש"י בסוף ד"ה הואיל וראוי להקישו, אכן במהרש"ל הגיה ברש"י כפי הרש"י המובא בתוס'.

[4] כן פירש"י שבענין זה מודה ר' יוחנן לר' אלעזר. והוקשה לתוס' (בד"ה ואין), דא"כ כיון שמחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן היא רק לענין טומאה ישנה, למה הביאה הגמ' את הברייתא לגבי זב שיושב על גבי כופה, הלא שם מיירי לענין טומאה חדשה ובזה לא נחלקו ר"א ור' יוחנן. ולכן פירשו התוס' שמיירי בזוג שנשבר ממנו העינבל, או בסנדל המיוחד לבהמה, - שמצד עצמם אינם ראוים לקבל טומאה, אלא שסובר ר' אלעזר שכיון שהם ראוים למלאכה אחרת הראויה לאדם, כגון לשתות מים בזוג ולתת את הסנדל ברגל אדם לברוח מהמלחמה, לכן מקבל טומאה, ד"לא אומרים בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה" - לקחת את הזוג ולתת בו עינבל או לקחת את הסנדל ולתת ברגלי הבהמה, ואילו לר' יוחנן כן אומרים - ודברים אלה לא מקבלים טומאה. אכן בכלי ממש, אף שאינו מיוחד למת לכו"ע מקבל טומאה.

[5] לפי הגירסא שלפנינו של עץ טהור, כיון שאינו ראוי לכל הדברים דלהלן. אכן רבינו שמואל הביא גירסא: "סנדל של בהמה ושל מתכת", ולפ"ז סנדל של בהמה טמא בכל ענין אפי' של עץ.

[6] ביאר התוס' הרא"ש, דס"ל לר"מ שאין הנשים לובשות את העיר של זהב כדי להתקשט בו, אלא רק כדי להראות את עושרן וגדולתן. וע' ברש"ש שתמה הלא ודאי תכשיט הוא, (ולא ראה את דברי התוס' הרא"ש). ומתוך כך כתב לחדש, דס"ל לר"מ דכיון שחכמים אסרו להתקשט בזה, הרי שנפקע ממנו שם קישוט בשבת, ולכן הוא לה למשוי. [וסברתו צ"ע, דאם תכשיט הוא, גם אחר תקנת חז"ל שלא להתקשט הוא נשאר תכשיט מחמת המציאות].

[7] ובאשה חשובה אין לחוש שמא תשלפנו להראות לחברתה ותוליכנו ד' אמות לרה"ר, דאין אשה חשובה מורידה תכשיטיה ברחוב כדי להראות לאחרים. וביארו התוס' (ד"ה מאן), דגם ר"א מודה בשאר תכשיטים - שגם לאשה חשובה אסור אפי' שאינה מורידה אותם להראותם, דלא פלוג רבנן בגזרתם בין הנשים, רק ס"ל שעל עיר של זהב שהוא תכשיט שרק נשים חשובות לובשות אותו - עליו לא גזרו בכלל.

[8] דכיון דאניסכא עיקר - דהיינו הזהב או הכסף שבו, לכן יש לחוש שמא תשלפנו להראותו.

[9] וכשיטה זו מוכח מהא דאמר רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף, שבפירוש אמרת לן משמיה דרב דכלילא שרי, והיינו ב"דארוקתא" דגם לרב מותר לשיטה זו. דללשון הראשון בהכל אסור לרב.

[10] מלשון רש"י בסוגיא משמע שמיירי על אנשים, (וע"ע בהוריות סוף יג:, "נהי דאהני לך קמרא דאבוך"). אמנם מהתוס' (בד"ה אאבנט), מבואר שמיירי באשה.

[11] והוסיף רש"י, דגם אין לחוש שמא ישלפנו להראותו לאחרים, דלא יעשה כן - כדי שלא יפלו בגדיו. ולפ"ז מה שאמרה הגמ' את הטעם - דדומה לטלית, היא באה להסביר למה לא חשיב משוי, כן ביאר הריטב"א.

[12] דאין לאדם צורך לשתי חגורות, וא"כ החגורה השניה על הראשונה היא משוי. והוכיח כן רש"י, דהרי גבי הצלת דליקה מנו י"ח בגדים, וביניהם רק חגורה אחת, ואם בשני חגורות היה מותר, היה לו למנות י"ט בגדים.

[13] כתב המאירי לבאר שיטה זו, וז"ל: שכל שהותר, אין ליתן בו את הדבר לשיעורין, ולפעמים הוא צריך לשניהם לפי תכונת המלבושים.

[14] בחידושים המיוחסים לר"ן ביאר, דכיון שהוא רחב מאד - אינו מתהדק היטב לגוף, ואם אין לו כתפיות שאוחזות אותו - יש לחוש שמא יפול, ויביאנו ברה"ר.

[15] פי', דכיון שמצאנו לר' נחמיה שאמר לגבי טומאה שהעיקר הוא החותם - הרי שבכל טבעת שיש עליה חותם העיקר הוא החותם, ואין דרכה של אשה להתקשט בטבעת עם חותם, ולכן הוי משוי וחייבת חטאת.

[16] דכיון דס"ל לרבנן שעיקר הוא הטבעת - והטבעת ודאי תכשיט הוא, א"כ עיקר מה שיוצאת בה האשה היא על דעת הטבעת להתקשט בה, והוי ככל תכשיטים שאסורים רק מדרבנן.

[17] כן דייקו התוס' (בד"ה רבי), דלא אמר ר' נחמיה בטבעת הלך "אף אחר חותמה, אלא אמר "בטבעת הלך אחר חותמה" - דהיינו רק אחר חותמה שהוא העיקר. וא"כ הטבעת אף שתהיה ממתכת - אינה מקבלת טומאה אם חותמה אינו של מתכת.

עוד חומר לימוד על הדף