שבת דף נז. א

האם ברצועות דלהלן נאמר בהם דין המשנה:
"לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה"? [תוד"ה במה].

חוטין ורצועות שקולעת בהן שערה חוטין ורצועות שעוטפת בהן שערה
לרש"י אסורה לצאת - וזה דין המשנה אסורה לצאת
לתוס' מותרת לצאת - דיש איסור דרבנן להתירן [1] אסורה לצאת - וזה דין המשנה

הסיקה הגמ' כל שהוא אריג יוצאין בו בשבת דאין בו חציצה לטבילה,
מה הדין באופנים דלהלן?

כשאינו מטונף כשהוא מטונף
ללשון הראשון - דאריג לא גזרו בו דאי אפשר להדקו יוצאת בו [2]
ללשון השני - דאריג לא מקפידים להסירו ברחיצה יוצאת בו אין יוצאת בו [3]

האם חוטין דלהלן הקשורים בראשי הבנות [4] חוצצים לטבילה?

חוטי צמר
(רך ע"ג קשה [5])
חוטי פשתן
(קשה ע"ג קשה)
חוטי שער
(קשה ע"ג קשה)
לתנא קמא חוצצים חוצצים אינם חוצצים
לר' יהודה אינם חוצצים חוצצים אינם חוצצים

שבת דף נז: א

"ולא (תצא אשה) בטוטפת", מה הדין בדברים דלהלן?

חומרתא דקטיפא [6] אפוזייני [7] טוטפת וסרביטין הקבועין בסבכה
לרב יוסף אסור לצאת [8] ---- מותר לצאת [9]
לאביי מותר לצאת אסור לצאת מותר לצאת

"ולא בכבול לרה"ר", האם דברים דלהלן נקראים טוטפת ואסורה לצאת בהן לרה"ר?

כבול של שפחה [10] כיפה של צמר
לצד ד"כבלא דעבדא תנן" (שמואל לקמן נח.) אסור לצאת מותר לצאת [11]
לצד ד"כיפה של צמר תנן" (לר' אבהו) אסור לצאת לתנא קמא: אסור לצאת [12]
לרשב"א: מותר לצאת

האם כלאים דלהלן אסורים מה"ת או מדרבנן או אפי' מותרים? [תוד"ה אין].

דבר שהוא שוע טווי ונוז לבדים
בדרך מלבוש והעלאה בין רך ובין קשה
אסור מה"ת
לרש"י מותר [13]
לתוס' רך: אסור מה"ת
קשה: אסור מדרבנן
בדרך הצעה תחתיו רך שיכול להכרך: אסור מדרבנן
קשה: מותר
בין רך [14] ובין קשה מותר

-------------------------------------------------

[1] הנה לקמן (דף צד:) מבואר שיש לכל הפחות איסור שבות בגודלת, וא"כ מסתבר שכמו כן שיש איסור בסתירת שערותיה. וכיון שכן, אינה יכולה להתיר את קליעות שערותיה בשבת ואין לחוש שמא אם יזדמן לה טבילת מצוה תתירם ותביאם בידה, ומותרת לצאת בהם. וע' באחרונים כמה ישובים לשיטת רש"י.

[2] ללשון הראשון הכלל "דכל שהוא אריג לא גזרו בו" - ואין חילוק בדבר בין אם הוא מטונף או לא, דכיון שחודרים דרכו המים אין מסירים אותו בשעת הטבילה, ואין לחוש שמא אחר הטבילה תביאנו בידה.

[3] לפירוש א' ברש"י: לשון זו תלתה הכל בקפידה של האשה, וכיון שאם הוא מטונף - הרי מקפידה שלא לרחוץ או לטבול איתו, דע"י טינופו כשתרחץ עמו - יתלכלך את בשרה, ולכן אסור לצאת בו בשבת, ר"ל דהגם שאינו חוצץ דהמים נכנסים בו, מ"מ יש לחוש שתיטול אותו מחמת טינופו וכנ"ל. לפירוש ב' ברש"י (בשם רבותיו): דכיון שהרגילות של הנשים להסיר דבר שמלוכלך מעליהם - הרי זה חוצץ לענין טבילה אם לא תסירנו (ובזה חולק על פירושו הראשון שלא חוצץ לענין טבילה), וא"כ על כרחך תסירנו קודם הטבילה ויש לחוש שמא תוליכם ד' אמות ברה"ר. והקשה על זה רש"י ב' קושיות: א) דלא יתכן לקרוא חוצץ לדבר שבמציאות נכנסים המים תחתיו. ב) אפי' את"ל שגם דבר זה נקרא חציצה, ומכיון שמקפיד עליו אפי' שעוברים דרכו המים, עדיין קשה, איך א"כ הלשון הראשון בגמ' התירה משום שאריג הוא, הא חשוב חציצה להנ"ל אפי' אם עוברים המים דרכו.

[4] כן אמר רב הונא: "וכולן בראשי הבנות שנינו" - שחוצצין, והקשה רב יוסף מה בא למעט ולומר שאינו חוצץ, אם לגבי צואר, הא כ"ש הוא שחוצץ בו יותר - מחמת שהוא רך ומתהדק עליו החוט יותר. ותירץ רב יוסף, דאה"נ דבא למעט את הצואר, דבין חוטי צמר ובין חוטי פשתן מותרים שם - כיון ש"אין אשה חונקת את עצמה".

[5] ביארו התוס' (בד"ה השתא), שסדר החציצות הם: "רך ע"ג רך" - לכו"ע חוצץ (אם לא שהוא בצואר שאינה מהדקת שם), אח"כ "קשה ע"ג רך" (דכן סברה הגמ' שכ"ש שחוטי פשתן יחצצו ע"ג צואר מאשר ע"ג שער), אח"כ "קשה ע"ג קשה" (דבזה מצינו שאפי' ר' יהודה מודה - דס"ל שחוטי פשתן חוצצים. מלבד שער ע"ג שער - שבזה לכו"ע אינו חוצץ, דאינו מתהדק עליו טוב), אח"כ "רך ע"ג קשה" (שבזה נחלקו חכמים ור' יהודה בצמר ע"ג שער).

[6] קשר מסוים שעושים אותו כנגד עין הרע (חומרתא - קשר, קטיפתא - הקוטף והמסיר לעין הרע), ותולין אותו על הצואר.

[7] נזר של זהב שעונדים אותו על המצח מאוזן לאוזן.

[8] והקשה על זה אביי, דמה גרע זה מדין קמיע מומחה, ולכן חולק אביי וסובר שמותר. (ובסברת רב יוסף, ע' בשפת אמת).

[9] דכיון שהוא קבוע בסבכה אם תוציאנו יתגלה שערה, ולכן אינה מוציאה אותו להראותו.

[10] היינו חותם שנותנים על העבד על כסותו לסימן והוכחה שהוא עבד, ומתניתין דמיירי בנשים, באה לומר לגבי שפחה שאסור לה לצאת בזה, כיון שיש לחוש שמא יפסק החותם ותקפל את כסותה (וכדלהלן דף נח.), והיוצא בטלית מקופלת בשבת על כתפיו - חייב חטאת.

[11] דאין לחוש שמא תגלה אותה להראות לחברותיה, - כיון שבזה מתגלים שערותיה.

[12] כלומר אפי' בכיפה של צמר אסור לצאת (דיש לחוש שמא תשלפנה מתחת השבכה באופן שלא מתגלה שערה), וכ"ש שבכבלא דעבדא יש לאסור לצאת בו. והסיק ר' אבהו כמ"ד "כיפה של צמר תנן", וראיה מהברייתא שאמרה "יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר" - ויש לדייק שדוקא לחצר יוצאת אבל לא לרה"ר, וממשיכה הברייתא ואומרת דרשב"א ס"ל שבכבול מותר לצאת אף לרה"ר, ואומר כלל ש"כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו", ש"מ שכבול הוא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה, ודוקא לרשב"א מותר לצאת בו לרה"ר, אבל לת"ק אסור לצאת בו לרה"ר אלא רק לחצר, וזה הראיה דר' אבהו.

[13] רש"י ס"ל שכיון שכל הלבדים אינם טווים - ולא שייך בזה כלאים, [דסברת רש"י בעלמא (נדה סא:) דאיסור כלאים נוהג רק בצמר ופשתים שסרקום יחד וטוום יחד וארגו מהם בגד]. אכן תוס' חולק וס"ל שאפי' שני בדים שהם שוע טוי ונוז אחד של צמר ואחד של פשתן שחיברם יחד יש בהם כלאים. ועוד חולקים על רש"י, דרש"י סובר שלבד אין בו כלאים משום שאינו טווי, וריב"א ס"ל דיש בו כלאים מדאורייתא כיון שהוא שוע.

[14] דגם רך של לבד אינו רגיל להכרך.

עוד חומר לימוד על הדף