שבת דף מא. א

האם כשאדם הולך לטבול או עולה מהטבילה, מותר לו לכסות פניו של מטה?

כשיורד לטבול כשעולה מהטבילה
לכסות עצמו אסור לר' אבהו: מותר משום צניעות [1]
לר' זירא: היה זוקף [2]
להתכופף ולשחות [3] לרבא: מותר [4]
לרבנן דבי רב אשי: היו זוקפים
מותר

מהו החילוק בין מוליאר לבין אנטיכי? [רש"י].

מוליאר [5] אנטיכי (למ"ד בי דודי)
לרש"י כלי גדול שנותנים בו מים
ובצידו יש כלי קטן לתת גחלים
כלי שיש לו ב' בתי קיבול זה על גב זה (ב' שולים), ונותן בתחתון לגחלים
לרבותיו כלי שיש לו ב' בתי קיבול זה על גב זה (ב' שולים), ונותן בתחתון לגחלים כלי שיש בו מחיצה באמצעו
ונותן בחציו גחלים ובחציו מים

אנטיכי העשויה כדלהלן, מה הדין לשתות ממנה בשבת?

אנטיכי דבי כירי [6] אנטיכי דבי דודי
לרבה אסור מותר
לרב נחמן בר יצחק אסור אסור

שבת דף מא: א

מיחם שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו [7], האם מותר לתת לתוכו צונן בשבת?

מים מועטים מים מרובים
לר' שמעון לא יתן - דמבשלם יתן - דרק מפשירם
לר' יהודה לא יתן - דמצרף את הכלי

מיחם שפינה אותו מעל האש, האם מותר לתת לתוכו צונן בשבת?

מים מועטים מים מרובים
כשלא הוציא את מימיו [8] לא יתן - דמבשלם יתן - דרק מפשירם
כשהוציא את מימיו לר' יהודה: לא יתן - דמצרף את הכלי
לר' שמעון: יתן - דמצרף שבכאן הוא דבר שאין מתכוון.

אמר רב "לא שנו (דמותר לתת מים צוננים מרובים) אלא להפשיר" וכו',
כיצד מעמידה הגמ' את מחלוקת רב ושמואל בהו"א ובמסקנא? [לרש"י].

אליבא דרב אליבא דשמואל
בהוא
אמינא
להפשיר: שלא פינו ממנו המים (כאביי) - מותר
לצרף: שפינה ממנו המים - אסור
אפי' לצרף,
שפינה ממנו המים - מותר [9]
למסקנא שיעור להפשיר: שפינה ממנו המים (כרב אדא) - מותר [10]
שיעור לצרף: שפינה ממנו המים - אסור
אפי' שיעור לצרף,
שממלא המיחם כולו - מותר

שבת דף מא: א

לר' יהודה דבר שאינו מתכוון איזה איסור הוא, ואיזה איסור עובר המצרף? [תוד"ה מיחם].

דבר שאין מתכוון איזה איסור הוא לצרף
לרש"י [11] אסור מה"ת איסור דרבנן
לתוס' [12] בדיני שבת: אסור מדרבנן [13]
בשאר דינים: אסור מה"ת
איסור מה"ת

באיזה אופנים הממלא מיחם שייך שיעשה בו צירוף? [תוד"ה לא שנו].

כשרוקן את המיחם מהמים כשלא רוקן את המיחם מהמים
לרש"י כשממלא את המיחם כולו לא שייך צירוך
לתוס' בכל שיעור מים שיתן כשממלא את המיחם כולו

-------------------------------------------------

[1] ומבואר בגמ' שר' זירא הסתפק האם ר' אבהו כשכיסה את עצמו בשעת רחיצתו (-רש"י) משום צניעות נגע באבר או לא, דשמא יש להתיר ואין לחוש להרהור משום שיש פחד מחמת הנהר ואין פנוי להרהר. אולם כשהיה עולה מן הנהר, ודאי שלא היה נוגע, דאז אין עוד ביעתותא.

[2] דהיה חושש ר' זירא שלא יראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, דהמכסה נראה כאילו הוא בוש בדבר.

[3] מבואר בגמ' דרבא היה שוחה בעלייתו ובחזרתו מהנהר, ואילו רבנן דבי רב אשי רק כשהיו עולים מן הנהר היו שוחים משום צניעות, אבל כשהיו יורדים לנהר היו זוקפים.

[4] וביאר הרש"ש, שלא חשש רבא משום כופר בבריתו של אברהם אבינו בירידתו, כיון שלא כיסה בידיו אלא רק שחה ואינו ניכר כל כך. וכן בעלייתו לא היה רבא מכסה בידיו, דהיה חושש לנגיעה, ולא היה מדמה הדבר לבולשת, וע' בחידושי הרא"ם הורביץ.

[5] מבואר במשנה שמוליאר הגרוף שותים ממנו בשבת, ואילו אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותים ממנה. והטעם פירש"י, משום שהוא מוסיף הבל. והקשו התוס' (ושאר ראשונים), דאיסור מוסיף הבל שייך רק בהטמנה - שחששו שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים, אבל לא לענין שיהוי על גבי כירה, או כמו כאן במוליאר ואנטיכי שאין כאן הטמנה, (והקשו עוד קושיות). ולכן פירשו התוס' דמצד מה שמשהה אין איסור, ואליבא דחנניא גם לא צריך לגרוף ולקטום אם נתבשל כל צרכו. והנידון כאן במשנה, האם מותר למזוג את המים החמים האלה ביין. ואמר, שבמוליאר אם הוא גרוף אין המים בו כ"כ חמים ומותר לתת אותם תוך יין ואין בזה בישול, אבל אנטיכי ששומר הרבה על החום אפי' אם היה גרוף אסור, דהמים שבו מבשלים.

[6] בתוך הכירה בעצמה יש מחיצה היוצרת בית קיבול למים.

[7] כן העמיד רב אדא בר מתנא למשנתנו, דמיירי שהוריד מיחם מעל האש ופינה ממנו את המים שהיו בו והדין כדלהלן. והקשה לו אביי, דלשון מיחם "שפינהו" - משמע שפינה אותו, אבל לא שגם פינה את מה שבתוכו. (וע' רש"י לקמן בד"ה אלא שיעור להפשיר, דמשמע ליה לרב אדא שלשון "פינהו" משמע שפינה מה שבתוכו, היפך סברת אביי. ובתוס' מבואר, דהטעם של רב אדא הוא, שרצה להעמידה כהלכתא וכר' שמעון).

[8] כן העמיד אביי את דין משנתנו במיחם שפינה אותו מעל האש עם מימיו, ובזה יש לחלק בין מים מועטים למרובים. אכן יש ללמוד מדין משנתנו ולדייק, שדוקא אם עדיין המיחם עם מימיו, אז מותר לתת בתוכו מים, אבל אם פינה ממנו את מימיו, אסור לתת לתוכו מים כלל אפי' מרובים, מפני שמצרף וכר' יהודה.

[9] ועל זה תמהה הגמ', דאפי' אליבא דרב אדא דמוקי לה אליבא דר' שמעון, אינו מותר רק כשמתכוון להפשיר את המים וממילא מצרף (ומותר משום דהוי דבר שאינו מתכוון), אבל כשמתכוון לצרף, ודאי אסור לכו"ע.

[10] פירש"י, דרב ס"ל כרב אדא שלשון המשנה "פינהו" משמע שפינה את מימיו ממנו. אלא שמיירי באופן שלא מצרף, (ואז מותר גם אליבא דר' יהודה), וכגון שלא ממלא את כל המיחם.

[11] בסוגיא ביומא (דף לד:) איתא: שהיו נותנים עששיות של ברזל חמים תוך המקוה של הכה"ג, ולא חששו לצירוף, וגרס רש"י שם בטעם הדבר: ד"הני מילי דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן", כלומר דהטעם שאין חשש של צירוף גם אליבא דר' יהודה דס"ל דדבר שאינו מתכוון אסור, היינו דוקא בדבר שאסור מדאורייתא, אבל צירוף אינו אסור אלא מדרבנן, ובזה לא אסר ר' יהודה בדבר שאינו מתכוון. והקשו התוס', דבסוגיין מבואר שאליבא דר' יהודה אסור צירוף אפי' כשאינו מתכוון.

[12] ומפרשים את הסוגיא, דס"ל לר' יהודה דדבר שאינו מתכוון מותר בשבת מה"ת - אבל מדרבנן אסור, ובמקדש לא גזרו, משום דאין שבות במקדש.

[13] אכן הוכיחו תוס', דדוקא בדבר שאין בו פסיק רישיה, אבל בדבר שיש בו פסיק רישיה, אפי' שאינו מתכוון אסור לר' יהודה מה"ת גם לגבי שבת. [ובכל אופן גם במקרה זה, אם הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה פוטר ר"ש מה"ת].

עוד חומר לימוד על הדף