שבת דף טו. א

מה הן הג' מחלוקות שנחלקו שמאי והלל, ומה דעת חכמים בזה?

מאימתי מפריש חלה מים שאובים הפוסלים למקוה הרואה דם לכמה חוששת
לשמאי מקב אחד [1] ט' קבין - כ"ח לוג דיה שעתה
להלל מב' קבים הין - י"ב לוג מפקידה לפקידה
לחכמים מקב ומחצה [2] ג' לוגים מעת לעת ומפקידה לפקידה

שבת דף טו: א

כיצד היתה התקדמות הגזירות על כלי זכוכית? [תוד"ה אתו].

לתי' א' בתוס' לתי' ב' בתוס'
מגזירת יוסי ויוסי גזרו לתלות גזרו ולא קיבלו מהם
מגיזרת רבנן דפ' שנה בטומאת השייכות בכלי חרס: גזרו לשרוף
בטומאת גבן: גזרו לתלות
גזרו לתלות

כיצד היתה ההתקדמות הגזירות על הגוש והאויר ארץ העמים, למסקנא?

על גוש ארץ העמים על אויר ארץ העמים
מגזירת יוסי ויוסי גזרו לתלות לא גזרו כלום
מגיזרת רבנן דפ' שנה גזרו לתלות
מגזירת סנהדרין דאושא גזרו לשרוף גזרו לתלות [3]

שבת דף טו: א

על איזה סוג ספק בבית הפרס החמירו חכמים לשרוף תרומה בודאי מגעו? [תוד"ה על ספק].

שדה שאבד בה קבר שדה שנחרש בה קבר
לרש"י החמירו לשרוף עליו -----
לתוס' [4] לא החמירו לשרוף עליו החמירו לשרוף עליו

כלי זכוכית שניקבו וטהרו, והטיף לתוכם אבר, מה דינם? [תוד"ה וחכמים].

לפשטות הסוגיא לתוס'
לחכמים אינם מקבלים שוב טומאה [5] אינם טמאים מה"ת,
אבל טמאים מדרבנן ככלי זכוכית
לר' מאיר מקבלים טומאה -
ונטהרין במקוה [6]
טמאים מה"ת ככלי מתכות -
ונטהרין במקוה

-------------------------------------------------

[1] התוס' (בד"ה שמאי) הביאו שהירושלמי מפרש את טעם שמאי והלל, דהנה דין חלה הוא עשירית האיפה - עומר, ובאיפה יש י"ח קבין, ועשירת מלבר (דהיינו תשיעית) הוא ב' קבין, ומשיעור זה צריך להפריש חלה אליבא דהלל. ושמאי סובר, שמעומר צריך להפריש ב' חלות, כנגד ב' ארוחות שהיו עושים ממנו - אחד בבוקר ואחד בערב, הרי ששיעור המחייב חלה, הוא חצי עומר - דהיינו קב אחד.

[2] שהם ששה לוגים ירושלמים. ואחר שהגדילו את המדות - דהיינו מדת ציפורי, והוסיפו על כל מדה חומש (-שתות מלבר), נעשו ששה לוגים חמשה, וזהו חמשה רבעים של קמח המוזכרים במשנה. ור' יוסי ס"ל חמשה רבעים ועוד.

[3] והא דאיתא במס' אהלות (פ"ב מ"ג) דאין גוש ארץ העמים מטמא באהל, ואי גזרו על אוירה לתלות, תיפוק ליה שטמא מדין אויר. תירוצו התוס' (בד"ה ואוירא) ג' תירוצים: א) בכה"ג שהביא עפר מארץ העמים לא"י ואהיל עליו, שאין שם טומאת אויר רק טומאת אהל על הגוש. ב) דאתא האי מתניתין כר"ש דס"ל שאין מטמאת ארץ העמים באהל, וה"ה שאינה מטמאת ג"כ באויר. ג) דהמשנה שם נשנתה קודם שגזרו על אויר ארץ העמים.

[4] הוכיח ר"י דבסוגיין מיירי דוקא בספק דרבנן, אבל בספק דאורייתא כספק שדה שאבד בה קבר, אין שורפין עליו, דא"כ היכי קאמר לרבנן שספק מגע ברשות היחיד - תולין ולא שורפין, והא כל ספיקות ברה"י שהם מדאורייתא - טמא, וחזינן הכא לכאורה דספק דאורייתא שהוא טמא שורפין עליו. אלא ודאי שלא שורפין על ספק דאורייתא, ורק על ו' ספיקות דרבנן הנ"ל שורפין.

[5] והטעם, דכיון שבטלו מלהיות כלי חרס, ולא אזלינן בתר המעמיד, הרי שיש כאן כלי חרס שבור שאינו מקבל יותר טומאה.

[6] דר' מאיר אזיל בתר המעמיד, ויש להם עתה דין כלי מתכות, וא"כ לפ"ז נטהרים במקוה כדין כלי מתכות. והקשו התוס', דאיך מוכח מכאן דהכל הולך אחר המעמיד, לעולם אימא לך דלא הולך בתר המעמיד, ורק ס"ל לר"מ שהסתימה - היא סתימה טובה - וחזר להיות להם דין כלי חרס ומקבלים טומאה, ור"מ לטעמיה דכלי חרס שטיהר שוב יש לו טומאה, ולעולם לא יהיה להם טהרה במקוה. ולכן פירשו התוס', דלכו"ע אזלינן בתר המעמיד, אלא שחכמים סוברים שטהור מדאורייתא, ורק טמא מדרבנן כדין כלי זכוכית שגזרו עליהם טומאה, ור"מ ס"ל שטמא מדאורייתא כדין כלי מתכות - וכיון שכן יש להם גם טהרה במקוה כדין כלי מתכות. אמנם רבינו שמואל בתוס' גריס "ור"מ היא דחשיב ליה סתימא מעלייתא" - ולא גורסים דהכל הולך אחר המעמיד, ומחלוקתם היא האם נחשב סתימה או לא, דלרבנן לא נחשב סתימה - והוא כלי חרס שבור שטהור, ואילו ר"מ מחשיב לו סתימה. אכן פשיטא דאליבא דכו"ע דאם נחשב סתימה - אזלינן בתר המעמיד, וכיון שכן, לר"מ יש לו טהרה במקוה כדין כלי מתכות.

עוד חומר לימוד על הדף