נדה דף כו. א

דרך הסנדל והולד לצאת כשהם מכורכים, מה הדין ביצאו באופנים דלהלן?

לרב פפא - נכרך הולד על חצי הסנדל לרבא - כרוכין ומצומצמים
דרך ראשיהן - סנדל קדים דרך רגליהן - ולד קדים דרך ראשיהן - יוצאים כאחד דרך רגליהן - סנדל קדים [1]
גבי בכור - לפטור לזה שעמו מהכהן פטור חייב חייב פטור
גבי חיוב קרבן - בגיורת [2] חייבת מחמת הולד [3] חייבת מחמת הסנדל [4] חייבת מחמת הסנדל [5] חייבת מחמת הולד

נדה דף כו: א

מהו שיעור התנור לפחות, שיהיה חשוב לקבל טומאה? [תוד"ה תחלתו].

בתחילת עשייתו בנשבר ונשאר
לר' מאיר - בגדול וקטן ארבעה ארבעה
לרבנן גדול [6] ארבעה לרש"י כאן ולר"ת לרש"י בחולין ותוס' כאן
מתנור שבעה: ארבעה [7]
מתנור תשעה: חמשה
מתנור שבעה: פחות מד' [8]
מתנור תשעה: בארבעה
קטן טפח טפח

נדה דף כו: א

אבן היוצאת מן התנור, עד איזה שיעור חשובה יד לתנור, ולא אמרינן דעומדת להינטל?

בצד הכותל בשאר הצדדים
לרבנן טפח טפח
לר' יהודה טפח אפי' יותר מטפח [9]

ילדה או הפילה, ואח"כ יצאה שליא, האם תולים השליא בולד, או חוששים לב' ולדות [10]?

כשנולד הראשון בן קיימא כשנולד הראשון נפל כשנולד הראשון מין שאינו של קיימא [11]
יצאה תוך ג' ימים תולים השליא בולד תולים השליא בולד חוששים לולד אחר
יצאה אחר ג' ימים תולים השליא בולד [12] חוששים לולד אחר חוששים לולד אחר

-------------------------------------------------

[1] דהיות שיש לולד חיות - יש לו כח להאחז בידיו ואינו מחליק לצאת מהרה, ונמצא שיוצא הסנדל קודם ופוטר הרחם.

[2] לרבנן באופן שיצאו שניהם מן הרחם, ולר' שמעון אפי' שיצא אחד דרך דופן ואחד דרך רחם, דס"ל לר' שמעון שגם היוצא דרך דופן חשיב ולד מעליא לכל דיניו. עוד מבואר בגמ', דאליבא דרבנן החידוש שמביאה קרבן על סנדל, הוא באופן שילדה ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם, שצריכה להביא קרבן אסנדל.

[3] דעד שיצא הולד כבר נתגיירה בינתיים, אכן אין בזה חידוש - דהא חייבת משום הולד.

[4] וכאן הוא החידוש שחייבת משום הסנדל שנולד אחר שנתגיירה, דמשום הולד פטורה דנולד בגיותה.

[5] ומיירי שנתגיירה בין יציאת ראשיהם ליציאת רובם, ולכך בולד דאית ביה חיותא מיד שיצא ראשו הויא לידה - וכיון שבאותה שעה עדיין לא נתגיירה פטורה, אולם הסנדל עד שיצא רובו רק אז מתחייבת בקרבן, ואז כבר נתגיירה. [ובתוס' (בד"ה סנדל) הביאו לגירסת הר"ח ופירושו, דבולד - עד שיצא רוב הראש, ובסנדל - עד שיצא כל הראש, אבל רוב הגוף לא צריך].

[6] הקשו התוס' (בד"ה אבל) דאם קטן אפי' בטפח, למה בגדול פחות מארבע טהור. ותירצו, דגדול וקטן היינו ברוחב, וא"כ תנור זה שרחבו גדול אי אפשר להשתמש בו כשהוא פחות מד' טפחים ולכן הוא טהור.

[7] לשון המשנה: בקטן תחלתו כל שהוא - משתגמר מלאכתו, ושיריו ברובו. והקשתה הגמ' בחולין (דף קכד.) איך יתכן לפרש שתנור טפח שיריו ברובו - לטמא, הא פחות מטפח לא חזי למידי - ובודאי שטהור. ותירצה, דתיבות "שיריו ברובו" לא קאי אקטן אלא אגדול, ובא לחדש לקולא, דאף שגדול שיריו בארבע - דבגדול מודים חכמים לר"מ, היינו דוקא בתנור שבע שרובו ד', אבל בתנור ט' שרובו ה', אינו טמא אם נשאר פחות מה'.

[8] רש"י בחולין פירש דתרוייהו לחומרא, דבמה שאמר "שיריו ברובו", הוא שבתנור ז' שרובו פחות מד' - לא צריך ד'. ובמה שאמר "ששיריו ארבעה" מיירי בתנור ט' להחמיר - שטמא בד' אפי' שאינו רובו. והקשה ר"ת על תנור ז' דלא יתכן שסופו יהיה חמור מתחילתו, דאם תחילתו ד', לא יתכן שסופו שאינו ראוי כ"כ דהוא נשבר, שיהיה בפחות מד'. אולם דחו תוס' קושיא זו, דאדרבה בתחילתו צריך שיהיה חשוב - דהעושה כלי עושה דבר חשוב. אולם בסופו שנשבר, כל שהוא עוד ראוי ולא נתבטל משם כלי טמא.

[9] ס"ל לר' יהודה דדוקא לצד הכותל ביותר מטפח, אמרינן דהיא עומדת להינטל היות שמפריעה להצמיד את התנור לכותל. אולם בשאר צדדים, אפי' יותר מטפח חשיב יד, דאינה מפריעה.

[10] ונפ"מ דאם אמרינן שהיה רק ולד אחד, אם הולד היה זכר תשב רק לזכר. אולם אם חיישינן דהיו כאן ב' ולדות, תשב לזכר ולנקבה עם החומר של שניהם, דהיינו י"ד ימי טומאה וכ"ו ימי טוהר בלבד. ואם הולד נקבה תשב רק לנקבה, דגם בנולדו שנים אחד זכר ואחד נקבה, דינה כנקבה י"ד ימי טומאה וס"ו ימי טהרה. אמנם אכתי מהני ספק שליא להחמיר עליה, בהיכא שראתה ביום פ"א ללידת הנקבה ושוב ראתה ביום פ"ח, דאינה סופרת לראיה השניה יום כנגד יום כרואה בימי זיבה, דכיון שהשליא יצאה כמה ימים אח"כ, ויש לספק שמא היא ולד אחר של נקבה, א"כ אולי הראיה הראשונה היתה עדיין בימי טוהר שלה ואינה כלום, והראיה השניה היא תחילת נדה, ודנים לה כטועה שאינה יודעת מתי ימי זיבה ומתי ימי נידותה. ודינה מבואר היטב בערכין (דף ח.).

[11] כך אמר רב יוסף בריב דרב מנשיא מדויל, וכן מסרו כל תלמידי דרב משם רב. והיינו אם ילדה גוף אטום, או ירך באמצע, או מפלת בהמה חיה ועוף (לרבנן), דכל אלו אינם ראויים לבריית נשמה ואין אמם טמאה לידה, ושוב הפילה שליא, הדין הוא שאפי' תוך ג' ימים חוששים לולד אחר, וטמאה מחמת השליא שבועיים כספק זכר ונקבה (וימי טוהר לא נותנים לה כלל). אולם כל זה בלא היתה קשורה בו, אבל אם קשורה בו לא חיישינן לולד אחר.

[12] דאמר רב שאין הולד מתעכב אחר חברו ולא כלום - אלא יוצא עמו, וא"כ אם היה עוד ולד כאן ששלו שייכת השליא הזו - הוא כבר היה יוצא מיד, ומזה שלא יצא, ודאי שליא זו שייכת לולד הראשון. אולם כל כלל זה דוקא כשיצא הראשון בן קיימא - אז אמרינן דודאי אם היה שני היה יוצא עמו, אולם אם הראשון היה נפל, יכול השני לצאת אחר הרבה זמן, ולכך דוקא תוך הג' ימים תולים השליא בולד הראשון, ואח"כ חוששים. [כתבו התוס' (בד"ה ילדה), דכלל זה של רב הוא רק ע"פ רוב, אולם לקמן (דף כז.) אמרינן דמעשה היה ונשתהה אחד אחר חבירו אפי' ג' חדשים].

עוד חומר לימוד על הדף