נזיר דף טו. א

מי שקיבל עליו נזירות מאה יום וגם נזירות סתם כשיוולד לו בן, מה הדין?

"הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום" "הריני נזיר מאה יום
ונזיר לכשיהיה לי בן"
נולד לו הבן יום ע' או קודם מונה סך הכל מאה יום [1] מונה מאה שלשים יום [2]
נולד לו הבן אחר יום ע' מונה מאה שלשים יום [3] מונה מאה שלשים יום [4]

מה הדין בנולד הבן ביום שבעים בעצמו?

מה הדין ומה הנפ"מ
לרב עולה לכאן ולכאן לענין תגלחת שיכול לגלח ביום ק' [5]
לתנא דמתניתין [6] אינו עולה לכאן ולכאן וצריך לגלח דוקא ביום ק"א

נזיר דף טו. א

הקובר את מתו מספר ימים כדלהלן קודם הרגל האם בטלו ממנו גזירה שבעה ושלשים?

שלשה ימים קודם [7] שבעה ימים קודם שמונה ימים קודם
גזירת שבעה בטלה ממנו בטלה ממנו בטלה ממנו
גזירת
שלשים
לת"ק לא בטלה ממנו לא בטלה ממנו בטלה ממנו אם גילח
לאבא שאול לא בטלה ממנו בטלה ממנו [8] בטלה אפי' לא גילח [9]

נזיר דף טו: א

זב [10] שראה בשביעי שלו ושומרת יום כנגד יום - שראתה בשני שלה, האם מטמאים למפרע, וסותרים כל מה שספרו [11]?

מדאורייתא מדרבנן מה הדין לפסח שני
לחכמים מטמא למפרע ----- צריכים לעשות [12]
לר' יוסי [13] מכאן ולהבא מטמא למפרע אין צריכים לעשות

-------------------------------------------------

[1] פי', דכיון שנזר ברישא נזירות בשביל בנו ואח"כ נזר בשביל עצמו, לכן הגם שהוא מתחיל למנות נזירות עצמו כיון שעדיין לא נולד לו הבן, מ"מ מיד שנולד לו הבן מנינו הוא גם בשביל הבן, ולכך נמצא שתוך המאה יום נמנים לו שתי הנזירויות בשבילו ובשביל בנו. וע' הערה הבאה.

[2] כן הסכימו רוב הראשונים, שדין משנתנו אמור דוקא במקרה שציירה המשנה שהקדים באמירתו את נזירות בנו - ולכן יש לה כח לחול באמצע נזירותו, אולם אם הקדים את הנזירות שלו לנזירות בנו, אף שנולד לו הבן תוך ע' יום לנזירותו, אינו יכול למנות לנזירות בנו תוך הימים של נזירותו - כיון שבכה"ג לא הקדים נזירות בנו באמירתו, ולכן הדין הוא שצריך להשלים את נזירות עצמו ורק אח"כ להתחיל את נזירות בנו.

[3] כיון שצריך הוא להפסיק את נזירותו למנות את נזירות בנו שקיבל עליו ברישא, וכיון "שאין תגלחת פחות משלשים יום" - דהיינו שאין דין נזירות על פחות מל' יום, הרי שנזירות בנו שהפסיק עתה באמצע למענה (כגון ביום פ' למנינו) אינה מסתיימת אלא לאחר ק' יום (ביום המאה ועשר). נמצא שלא יכול למנות את נזירות בנו תוך הנזירות שלו עצמו, כיון שאין נזירות בנו נמנית תוך הנזירות שלו כמו בנולד לו הבן תוך ע' ימים, ולכן נזירות בנו נמנית לבדה, וכשגומר אותה משלים את הימים שנשארו לו מחמת הנזירות של עצמו, ובסוף המאה שלשים שמסתיימים שתי הנזירות הוא מגלח. (אכן יש בזה עוד פירושים בראשונים).

[4] דבכל ענין צריך לגמור קודם את נזירותו ואח"כ את נזירות בנו.

[5] פי', הגם שבכל נזירות גזרו מדרבנן שלא יגלח ביום הנזירות עצמה, מ"מ בנזירות כזו יכול לגלח ביום ק' עצמו. והיינו, דכיון שביום שבעים התחיל את נזירות בנו, ויום שבעים עצמו עולה לכאן ולכאן דהיינו לנזירותו ולנזירות בנו, נמצא שנסתיימה נזירות בנו ביום צ"ט, ויום ק' הוא יום ל"א לנזירות בנו, וכיון שיכול לגלח ביום זה מחמת נזירות בנו, הקלו עליו שלא תעכב נזירות עצמו. דכיון שמעיקר הדין מה"ת מקצת היום ככולו - ויכול לגלח ביום ק', אלא שחכמים גזרו בזה, מ"מ היכא שהוא יום ל"א לנזירות בנו, באופן זה לא גזרו ומגלח יום ק'.

[6] הוכיחה הגמ' מלשון משנתנו דס"ל שאינו עולה, דמזה שאמרה המשנה "נולד יום שבעים לא הפסיד" ולא אמרה לא הרויח ש"מ דלא כרב, דאילו לרב בכה"ג אף הרויח שיכול כבר לגלח ביום ק'. ואף שאפשר לדחות דקדוק זה, מ"מ סיפא דאמרה "נולד אחר שבעים סותר" מבואר דלא כרב, דאילו לרב אפי' נולד ביום ע"א הרי יכול להשלים את נזירות בנו תוך ק' הימים, כיון שיום הלידה עולה לכאן ולכאן, אלא ש"מ דמתניתין דלא כרב, ורב ס"ל כתנאים אחרים.

[7] אבל פחות משלשה ימים לא בטלה, דדוקא שלשה ימים שהוא עיקר האבילות מהני לבטל ממנו גזירת שבעה אם בא רגל אחריהם, אבל כתבו התוס' (בד"ה אלימא) דאין הלכה כן אלא אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה.

[8] מבואר בברייתא דפליגי בתרתי, פליגי האם שבעה מבטלת שלשים, דלאבא שאול מבטל ולרבנן לא מבטל. ועוד חולקים, היכא שלא גילח קודם הרגל וכדלקמן.

[9] אבא שאול סובר שאפי' אם לא גילח ערב הרגל בכל אופן מותר לו לגלח אחר הרגל, ורבנן חולקים וסוברים שכיון שהיה באפשרותו לגלח ערב הרגל לכבוד הרגל ולא גילח, אין כבוד הרגל דוחה בשבילו את השלשים.

[10] נידון סוגיין הוא בזב בעל שתי ראיות שצריך לספור ז' נקיים לטהרתו. והטעם שמיירי בזב בעל שתי ראיות ולא בעל שלש, משום שבעל שלש צריך להביא קרבנות בשמיני, ואי אפשר לדון על שחיטת פסח עבורו בשביעי שלו.

[11] ודוקא ביום השביעי של הזב או ביום השני של זבה קטנה - שהיא שומרת יום כנגד יום, יש לדון בהם "מקצת היום ככולו", אבל זב שראה באמצע שבעת הימים שלו לכו"ע סותר למפרע.

[12] דכיון שהם טמאים למפרע מה"ת, הרי מתברר שכשנזרק הדם עליהם היו טמאים באותה שעה וצריכים לעשות פסח שני. [אכן אם זרקו עליהם ולא ראו באתו היום יצאו ידי חובה ואוכלים לערב].

[13] וכן אמר ר' אושעיא לר' יוחנן שסברתו (של ר' יוחנן) היא כר' יוסי שטומאת למפרע היא רק מדרבנן.

עוד חומר לימוד על הדף