גיטין דף לח. א

כיצד יש ליישב את ב' פסקי ר' יוחנן דלהלן?

במשנתנו עבד שנשבה ופדאוהו ישתעבד לאדון ראשון [1] עבד שברח מבית האוסרים יצא לחירות [2]
לאביי קודם יאוש לאחר יאוש
לרבא משום חזקיה שלא יפיל עצמו לגייסות בורח שאני [3]

שפחה שהיתה מכשילה אחרים באיסור, האם כופין את אדונה לשחררה?

בשפחה גמורה בחציה שפחה וחציה בת חורין
לאביי אין כופין [4] כופין [5]
לרבינא כופין כופין

גיטין דף לח: א

המקדיש או המפקיר את עבדו, מה דינו?

המקדיש מפקיר
לרבה אמר רב יצא לחירות [6] יצא לחירות
לרב יוסף אמר רב לא יצא [7] יצא לחירות

-------------------------------------------------

[1] ר' יוחנן פסק, דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, וממילא בנידון משנתנו נמצא שפוסק ר' יוחנן כרשב"ג שבין פדאוהו לשם עבד ובין לשם בן חורין ישתעבד לאדון ראשון.

[2] ולכאורה פסק זה סותר לדין רשב"ג במשנתנו דס"ל שישתעבד לאדון ראשון ולא יצא בן חורין.

[3] אפי' שתקנו שגם אחר יאוש ישעבד לאדון ראשון כחזקיה כדי שלא יהיה כל עבד מפיל עצמו לגייסות כדי לפטור עצמו מאדונו, מ"מ גבי בורח שמסר עלמו למיתה כדי לברוח מהעכו"ם שהוא שבוי ביניהם, א"כ בודאי שאין לחוש שמא יפיל את עצמו בכוונה לגייסות, ולכן לאחר יאוש יצא לחרות.

[4] ואדרבה אסור לשחררה מדין רב יהודה אמר שמואל ד"כל המשחרר עבדו עובר בעשה", דהרי יש אפשרות ע"י שייחד אותה לעבדו שישמור אותה.

[5] כיון שאין אפשרות ליחדה לו לעבד ולא לעברי.

[6] והטעם, דגופו הרי לא הקדיש משום שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית - דהיינו לבנין הבית או לכלי הבית. וגם את דמיו לא הקדיש, דא"כ היה לו לומר "דמי עלי", ולכן על כרחך הפירוש שהקדישו לענין שיצא לחירות.

[7] די"ל דלדמי קאמר, דהיינו שהקדיש את דמי העבד לבית המקדש.

עוד חומר לימוד על הדף