לכאורה בבית כלשהו, אין הבדל שלו או של אחרים.

יוסי בן ארזה

אולי בזמנם רוב מצויים אצל שחיטה אף אצל גנבים. איני יודע.

יוסי בן ארזה

א) הנה קיי"ל שבכל מקום שמצא גדייו ותרנגוליו כשרים חוץ מאשפה שבשוק משום שאדם עשוי להטיל נבילתו באשפה שבשוק. א"כ לפ"ז בכל בית שמוצא התרנגולים הם כשרים משום שאין אדם משליך נבלה בבית של שום אדם לא שנא הגנב לא שנא אדם אחר.

ב) אמנם יש בזה חילוק קצת, דעי' חי' רעק"א על שו"ע יו"ד סי' א' ס"ד שכתב שיש הפרש לדינא בין אבדו גדייו וגו' או נגנבו גדייו וגו' דבאבדו גדייו ומצאן במקום שרוב ישראל מצויים בזה פשיטא שמותר מדאורייתא אלא אסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מן העין ובאיסור דרבנן סגי בסימן אמצעי להתיר הגדיים וא"צ סימן מובהק. משא"כ בנגנבו גדייו ומצאן במקום שרוב גנבי ישראל ורוב העיר עכו"ם בזה בעינן סימן מובהק דהחשש דאורייתא שמא אין זה שלו ושוב החשש שנפל מעכו"ם, ע"כ ברעק"א. ולפ"ז אם נמצאו התרנגולים וגו' בביתו של הגנב בעינן סימן מובהק להתיר משא"כ אם נמצא בבית אחר שאינו גנב בזה י"ל שסגי בסימן אמצעי כדי להתיר.

ג) עוד מציאה-

מצאתי בשו"ת משכנות יעקב סי' ו' (נזכר בפ"ת סי' א סק"ט) ד"ה ולכאורה, דמשמע ששייך שאם בעל התרנגול מצא התרנגול שלו שחוט בבית הגנב יהיה כשר, משא"כ אם מצא התרנגול שלו שחוט בבית של עצמו יתכן שתהיה נבילה. ואע"ג שזה נראה תמוה מאד בהשקפה ראשונה, מ"מ יש כאן סברא חזקה כי אם מצא בבית הגנב א"כ זה הוכחה שהגנב רק כיון לחמדת ממון, והרי חשיד אגניבה לא חשיד אנבלה כמ"ש תוד"ה הרי, משא"כ אם מצא התרנגול שחוט בבית שלו יש לחוש שהשוחט שגנב ממנו לא התכוין לגנוב ממנו אלא רצה להזיק ולהקניט לבעלים ובכוונה ניבל.

ודייק המשכנות יעקב דין זה מן הברייתא בדף יב. שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט, ע"כ. והרי שם משמע שמצא את התרנגול שחוט במקומו והוא רק כשר משום דמיירי שאמר לשלוחו לשחוט וניחא ליה לבעה"ב בזה, הא בלא"ה י"ל שמי ששחט את התרנגול עשה נגד דעת בעה"ב ואדרבה כונתו להזיק לבעה"ב. משא"כ בברייתא דאבדו גדייו וגו' שם מכיון שנאבדו, י"ל שהגנב כיון לשוחטם לעצמו ולכן שחט כדין ואח"כ מצאן בעה"ב במק"א, משא"כ אם בעה"ב מצאן במקומם הראשון זה הוכחה שהשוחט לא התכוין לאכול אותם בעצמו אלא כיון להזיק לחבירו, לכן י"ל שבכוונה ניבל.

נמצא לפ"ז אם מצאן בבית הגנב התרנגול כשר משא"כ אם מצאן בביתו של עצמו התרנגול נבלה.

דוד בלום

תשובה לשאלות אלו מדברי הראשונים-

א) מצאתי בבעל העיטור שער שני הלכות שחיטה חלק הראשון עמ' 40 וז"ל, והלכך אי משתכח חיותא או עופא ולא ידע אי אשתחיט שפיר כשרה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ודווקא דאשתכח בביתו דישראל אבל באשפה אסור, ע"כ. ומשמע מדברי העיטור שאם נמצא בביתו של ישראל לא שנא בביתו של הגנב לא שנא בביתו של בעל הבהמה או כל אדם אחר אם בעל הבית יהודי הבהמה כשרה כי תולין שנשחט ע"י יהודי ואם נשחט ע"י יהודי מסתמא יהודי זה יודע הלכות שחיטה כי יהודי אינו עוסק בשחיטה אא"כ הוא בקי בזה.

ב) בענין מה ששאל כתר"ה שליט"א אם העוף נמצא בביתו של הגנב הנה בתוס' יב. (ד"ה הרי) כתבו על הא דאיתא בגמ' הרי שאבדו לו גדייו וגו' דה"ה נגנבו.

1) אמנם כתב הרמב"ם בהל' שחיטה פ"ד ה"ח, וז"ל, אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, ע"כ. ומשמע לכאו' ברמב"ם שרק אם אבד מותר אבל אם נגנב אסור, ודלא כתוס'. וביאר הדברים בשו"ת בית הלוי ח"ב סי' א' סק"ב דס"ל לרמב"ם דהסברא דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עיקר יסודו משום חזקת כשרות דכל ישראל הם בחזקת כשרים וגו', לכן יש לנו לומר דבודאי נעשה כדין וכהלכה. אבל ס"ל לרמב"ם דלא אמרינן סברא זו רק היכא דנוכל לומר דזה המעשה עצמה שאנו דנין עליה היה הכל עפ"י דין תורה בלי שום איסור, אבל היכא דבמעשה זו של אותה שחיטה עצמה עבר עבירה וגו' שוב אין הוכחה גמורה דהשחיטה היה כדין, וכהלכות שחיטה וגו' דהרוח שטות הנכנס להעובר עבירה בעת עשיית האיסור, לא גדרו בו חכמים לומר עד פה יבא ולא יוסיף ודעביד הא אכיל הא, ע"כ, עיי"ש.

2) מבואר להנ"ל דאליבא דרמב"ם אם מצא התרנגול בבית הגנב אסורה באכילה כי אמרינן מכיון שעבר עבירה אחת לגנוב ה"ה דחשוד לשחוט דלא כהלכה.

דוד בלום