שלום.
הגמרא מביאה את רב כהנא בדף יא: שלומדים מהורג את הנפש, שלא חוששים שהנרצח היה טריפה, ולכן הורגים את הרוצח.
הגמרא אמרת שם וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה, זאת אומרת, שלא שייך לבדוק את הנרצח, כי יכול להיות שבדיוק במקום הסייף היה כבר נקב שאמר שהוא טריפה וא"א לדעת, ובכ"ז הורגים - הולכים בתר רובא.
מביאה הגמרא מקור נוסף של רבינא שלומד מעדים זוממין.
שואלת גם שם הגמרא 'וכי תימא דבדקינן ליה', פירוש - שמא נבדוק את העדים הזוממים שיענשו רק לאחר שנהרג על ידי עדותן, ואז בודקים אותו אם הוא טריפה או לא, א"א לומר כך - והתנא ברבי אומר לא הרגו נהרגין וכו'..
שאלתי היא:
איני מבין למה הגמרא מביאה במימרא של רבינא תירוץ על השאלה 'וכי תימא דבדקינן ליה', את הברייתא של ברבי, הרי לפני רגע אמרנו שלא שייך לבדוק, שמא הסייף היה במקום הנקב!!!
תודה רב,
מוישי שוורץ, פתח תקוה
שתי תשובות בדבר:
א. יש אופנים של עדים זוממין שזממו להרוג בחנק, שאין שייך לומר 'במקום סייף נקב' (עתוס' ד"ה ליחוש). ואפשר להעמיד את הכתוב של עדים זוממין באופן זה.
ב. י"ל מכך שרבינא לא פירש כרב כהנא י"ל שלמיעוט כזה רחוק של נקב במקום סייף אינו חושש כלל (גם אם לא היינו הולכים אחר רוב רגיל, למיעוט כזה אין חוששים - ע' ריש גטין), ועל כן רצה להוכיח מעדים זוממין שהעידו על אדם, ויש בו חשש טריפה בשאר מקומות בגוף.
בברכה, יוסף בן ארזה
