חולין דף קד. א

לתנאים דלהלן, מה הדין בדינים אלו?

לבשל חיה ועוף בחלב הנודר מבשר מה דינו בעוף
לר' עקיבא אסור מדרבנן אסור [1]
לרבנן אסור מדאורייתא מותר
לרבי (אליבא דרב יוסף) אסור מדאורייתא אסור

האם מותר להעלות בשר עוף עם הגבינה על השולחן?

אליבא דרב יוסף אליבא דאביי
למ"ד עוף וגבינה דאורייתא אסור אסור
למ"ד עוף וגבינה דרבנן מותר [2] אסור [3]

במקומות דלהלן איזה חלות מפרישים, ומה דינם? [תוד"ה חלת].

חלת האור חלה לכהן
מא"י עד כזיב (עיקר א"י) אינה נוהגת נוהגת ונאכלת בטהרה
מכזיב עד הנהר (קצה א"י) [4] נוהגת ויש לה שיעור נוהגת ואין לה שיעור
מנהר ועד אמנה ולפנים (חו"ל הקרוב לא"י) [5] נוהגת ואין לה שיעור נוהגת ויש לה שיעור
בבל ושאר מקומות הרחוקים מא"י אינה נוהגת נוהגת ואין לה שיעור [6]

חולין דף קד. א

בחו"ל במקומות הסמוכים לא"י (מנהר ועד אמנה ולפנים) שמפרישים ב' חלות,
האם החלה הנאכלת לכהן נאכלת בטומאה? [תוד"ה חלת].

בטבול יום בעל קרי שלא טבל זבים וזבות נדות ויולדות שלא טבלו טמאי מתים בלא טבילה [7]
לרבנן נאכלת אינה נאכלת אינה נאכלת נאכלת
לר' יוסי נאכלת נאכלת אינה נאכלת נאכלת

האם אפשר לאכול, ובאיזה תנאים, בשר בהמה או עוף עם גבינה או להיפך? [תוד"ה עוף].

בשר בהמה בשר עוף
בבשר ואח"כ גבינה לתוס': אסור עד סעודה אחריתי
 
לר"ת: אפשר גם בקינוח והדחה
לתני אגרא: נאכלים באפיקורן
 
העולם נהגו: לא אוכלים כבשר בהמה
בגבינה ואח"כ בשר לתוס': בקינוח והדחה
 
לר"ת: לא בעינן קינוח אבל צריך הדחה
מותר בלא קינוח והדחה
-------------------------------------------------

[1] אכן הביאו תוס' (בד"ה הא) דמודה ר"ע דאין איסור הדלועין שוה לשאר ירקות, דאינו לוקה על הדילועים והיינו דאין לוקה על מה שנכלל בנדרו רק מחמת דממליך שליח עליו, דאינו חשוב כעיקר הנדר. וא"כ ה"ה בעופות כיון שאינם עיקר בשר ורק נכללים לשיטה זו בנדרו משום שנמלך עליהם שליח, דינו להיות אסור בהם אבל אינו לוקה.

[2] ס"ל לרב יוסף דלמ"ד דכל דין בישול עוף וגבינה הוא רק איסור דרבנן, א"כ להעלותם על השולחן הוא גזירה לגזירה - ולא גזרינן. וכמו שמצינו גבי חלת חו"ל שנאכלת עם הזר על השולחן, דכיון שהיא עצמה דרבנן לא גזרינן בה גזרה לגזרה.

[3] ס"ל דאינו דומה לחלת חו"ל, דשם אי איפשר להגיע לאיסור דאורייתא בחו"ל עצמה שאין שם חלת א"י כלל, משא"כ כאן אם יעלה עוף עם גבינה חיישינן שמא יעלה בשר (באילפס רותח) עם גבינה, ויבוא לאיסור דאורייתא.

[4] כיון שהיו קרובים לארץ העמים, לא היו יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה, וחלותיהם טמאות וטעונות שריפה, ולכך החלה העיקרית שלהם מדאורייתא טעונה שרפה מפני טומאה (וזה שאמר: חלת האור יש לה שיעור). ומדרבנן הצריכו עוד חלה לכהן שלא תשתכח תורת נתינת חלה לכהן, ואין לה שיעור כי היא דרבנן.

[5] שתי החלות שהם מפרישים הם מדרבנן, אחת חלת האור, ומשום שסמוכים לא"י ונראית חלתם כחלת א"י גזרו שינהגו בחלת האור כמו בא"י, ואינה נאכלת אפי' לכהן טהור אלא נשרפת, וכיון שהיא רק מדרבנן ולא נאכלת אין לה שיעור. וחלה שניה ג"כ מדרבנן, וניתנת לכהן, וכיון שניתנת לכהן יש לה שיעור. (ודיני טומאה וטהרה שבה, ע' בטבלא הבאה).

[6] ונותנים אותה לכהן קטן (שלא נטמא עדיין) אכן אם אין כהן קטן, הדין הוא שמפריש חלה אחרת ונותנה לכהן גדול והראשונה נשרפת. עוד כתבו תוס' שכמו שמועיל לתתה לכהן קטן יכול לתתה לכהן גדול שטבל לקריו, או שמבטלה ברוב בימי טומאתו.

[7] כן הוכיחו תוס', דגם טבילה אינה מועלת בלא הזאה, ועל כרחך היו טמאים מטומאת מת, דהא בכל בית שהיה בו פעם מת, נטמאו כל מתכות שהיו בו מדין "חרב הרי הוא כחלל" להיות אבי אבות הטומאה, ומטאים באהל כל זמן שהם שם - לכל הנכנס, ואי אפשר להזהר מזה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף