בבא מציעא דף כב. א

שטף נהר קורות ועצים ואבנים שלו [1], ונתנם תוך שדה של חברו, מה הדין?

כשאין בהם סימן כשיש בהם סימן
כשלא ידעו
הבעלים
לאביי: לא הוי יאוש
לרבא: הוי יאוש
לא הוי יאוש

כשידעו
הבעלים

אין הבעלים רודפים:
הוי יאוש
הבעלים מרדפים: לא הוי יאוש
יכולים להציל
ע"י הדחק
אין הבעלים רודפים: הוי יאוש [2]
הבעלים מרדפים: לא הוי יאוש
לא יכולים להציל כלל: לא הוי יאוש [3]

עשה שליח שיתרום את תרומתו, ולא אמר לו ממה יתרום - ותרם יפות [4], האם תרומתו תרומה?

כשהבע"ב מקפיד אמר לו "כלך אצל יפות" כשמוסיף על מה שתרם
נמצאו יפות יותר אינה תרומה תרומתו תרומה תרומתו תרומה
לא נמצאו יפות יותר אינה תרומה אינה תרומה תרומתו תרומה

בבא מציעא דף כב: א

תמרי דזיקא - היינו מה שהרוח רגילה להשיר מהדקלים, מה דינם?

בשל סתם אינשי בהוחזק שם דקלים דיתומים
כשאין גדר סביבותם מותרים [5] אסורים
כשיש גדר סביבותם אסורים [6] אסורים

בבא מציעא דף כב:

כריכות ברה"ר הרי אלו של מוצאן, וברה"י נוטל ומכריז באיזה אופן מיירי?

כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז
כשיש בהם סימן כשאין בהם סימן כשיש בהם סימן כשאין בהם סימן
לרבה מיירי [7] מיירי מיירי לא מיירי [8]
לרבא לא מיירי [9] מיירי מיירי מיירי [10]
-------------------------------------------------

[1] לא מיירי באופן שהיו אבודים ממנו ומכל אדם - דבזה אין נידון שהרי אלו של מוצאם, אלא מיירי שאבודים רק מהבעלים, אבל לא מכל אדם.

[2] דמזה שאינם רודפים ש"מ שהם מפקירים את זה.

[3] דכיון שיש לו בזה סימן, אומר שאח"כ מי שימצא יכריז ואתן את הסימן ואקבל אותם.

[4] ומיירי שהיתה הרגילות של בעל הבית לתרום מן הבינוניות. ומבואר בגמ' שכל הנידון דוקא היכא שעשה שליח, אבל אם לא עשאו שליח אלא תרם מעצמו, לא מהני דגזה"כ גבי תרומה "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח:כח) - ודרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם שתורם צריך שיתרום לדעתכם, ולכן אם תרם שלא ברשות בעל הבית - בכל ענין אין תרומתו תרומה.

[5] משום שאנשים מתייאשים בהם מעיקרא - קודם נפילתם, משום שיודעים ששקצים ורמשים עתידים לאוכלם כשיפלו. אבל בלא טעם זה היה אסור, ולא מיבעיא לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אלא אפי' לרבא לא מהני, וכמו שפירש"י שכאן מיירי בתמרים שיש בהם סימן (דהרי הם דבר שחזותו מוכיח עליו ולא הוי כמו תאנה שנמאסתם עם נפילתה) וא"כ קשה שלכאורה באיסורא אתא לידיה. אכן לפי האוקימתא משום שקצים ורמשים מובן לכו"ע למה הם מותרים.

[6] דאין שקצים ורמשים יכולים לאוכלם - דאינם יכולים להכנס תחת האילן מחמת הגדר.

[7] דסימן העשוי להדרס לא הוי סימן.

[8] וכיון שאין בהם סימן - אה"נ שהרי אלו שלו, ולא בזה דיברה המשנה. וס"ל שמקום לא הוי סימן, ולכן אם יכריז ויאמר מי שאבד לו אבידה במקום פלוני - יבוא ויאמר מה איבד, לא מועיל להחשב סימן.

[9] דס"ל שסימן העשוי להדרס הוי סימן - ולכן על כרחך שהמשנה שאמרה "הרי אלו שלו" לא מיירי ביש בהם סימן, דאם יש סימן צריך להכריז. וגם מקום לא שייך שם, משום ד"מינשתפא" - דהיינו שהדבר מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה.

[10] ס"ל דמקום הוי סימן, ולכך אפי' שאין סימן באבידה, מ"מ כיון שמכריז את המקום, והמאבד אומר שדבר פלוני אבד לו שם - הוי סימן לרבא.

-------------------------------------------------