[1] כן הכריע רשב"ם בסד"ה והוא דמפליג בזקנה, דכיון שרב אשי מיירי דוקא כששניהם מופלגים משמע שבשניהם אינם מופלגים אין את החילוק בין ישיבה למסיבה, ולכך יש להעדיף את הזקן כדי שלא יבוש, דהחכם הצעיר לא יבוש שיודע שמכבדים לזקן מפני זקנותו, וע"ע בריטב"א וברא"ה.

[2] מלבד לבנות צלפחד שבהם יש גזה"כ - לטוב בעיניהן תהיינה לנשים. וכתבו תד"ה מתיב, דאף שבהם כתיב ולא תסוב נחלה, י"ל שהוא עצה טובה. וע"ע ביוסף דעת כאן (עמ' ל"ד).

[3] ריב"ם פירש בתד"ה שהפרת, דכיון שכתוב ראשי משמע שנים, ואין ב"ד שקול - מוסיפים עוד אחד, ומכאן למדנו שלושה. ור"י למד מסברא, דכיון שרק במומחה מספיק אחד, א"כ בלא מומחה צריך לפחות שנים, ואין ב"ד שקול - מוסיפים עוד אחד, הרי שלושה.

[4] וראה בתד"ה דתנן, שמיירי באומר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש, ויצא לבן, ושאלו אותו אח"כ: אילו הייתה יודע שיצא לבן הייתה אומר שחור, ואמר שהיה אומר לבן, אז קדוש - דמחשבתו מבטלת אמירתו [אולם זה רק לענין ליצור הקדש ולא להיפך - לב"ש].

[5] הנה ב"ש למדו דין זה מגזה"כ דזה הדבר, שהדבור האמור בפרשה מעכב, והיינו לבעל בלשון שלו ולחכם בלשון שלו. ובית הלל שצריכים את הקרא לגז"ש, ילפינן לדין זה מסברא. וכן פירשו תוס' ד"ה מיבעי בתי' הראשון, וכתבו: דאף שר' יחנן הביא לברייתא הזו, לא משום שסובר שזה הלימוד - וכב"ש, אלא שהביא רק ראיה לדין. ובתי' השני כתבו: דאף שהקרא דרשינן מיניה לגז"ש, מ"מ אפשר לדרוש לשני הדברים, דכיון שאין לנו פירכא על הגז"ש הזו, ולכך לא איכפת לן מה שהיא אינה מופנת.